ממוחי הקודח

"קומי, לילך." 

תוך שניה היא על הרגליים. הידיים נשארו בדיוק איפה שהיו.

"הדבקות שלך מאוד מרשימה, אבל את יכולה להוציא את היד מהחזיה. גם מהחולצה. שיהיה לך המשך יום נעים, נתראה בשיעור הבא. אל תדאגי, תקבלי הודעה על מועדו."

מה, זהו? כבר נגמר? הוא אפילו לא ייגע בה? משהו עמום בתוכה כבר השלים עם המחשבה שהיא הולכת לבגוד באורן (לבגוד! באורן!!) אז כבר עדיף לגמור עם זה, לא?

אבל הגוף שלה יודע שצריך לציית. היא מתחילה לצעוד לכיוון הדלת. כשהיא עוברת לידו, שני מטר מהיציאה, היא עוד בטוחה שהוא תיכף יתפוס לה בשיער וידפוק לה נשיקה מטורפת, הוליוודית כזאת.

אבל היא עוברת לידו וכלום לא קורה.

היא יכולה להישבע שהיא כבר מטר וחצי אחריו ושהוא לא זז ממקומו בזמן שהיא צעדה, אבל פתאום היא מרגישה חמש אצבעות נחושות נלפתות סביב הישבן הימני שלה, ועוצרות אותה במקומה. אין לה מושג איך היד שלו הגיעה כל כך רחוק, אבל היא לא מסוגלת באמת לחשוב על חוקי הפיזיקה כרגע. אחרי כמה שניות, האצבעות מרפות מבד המכנסיים בזו אחר זו, והיא שומעת אותו אומר, "שיהיה לך משהו לזכור בבית. משוחררת."

 

ביורן, החבר השוודי שהיה לה בהודו בגיל 22, ניסה פעם-פעמיים לקשור אותה למיטות רעועות בגסט האוסים. הוא אשכרה הסתובב עם ערכה בתוך הבק-פק. זה היה מגניב ומחרמן בהתחלה, אבל איכשהו תמיד זה הסתיים בחבל שיצא מהמקום או במיטה שהתפרקה, ואז הם היו צוחקים נורא ומזדיינים כמו ילדים טובים.

שלוש שנים אחרי הודו היא פגשה את אורן, ואיתו זה תמיד היה הכי רומנטי בעולם. בלי קשקושים ובלי משחקי תפקידים ובלי מאצ'ואיזם. פעם אחת הוא השתכר בכרתים ובלילה התעורר וניסה לכפות את עצמו עליה, אבל היא הכניסה לו כזאת סטירה שהוא התפכח מיד ואחר כך לא הפסיק להתנצל יומיים.

איילת, החברה הכי טובה שלה, לקחה אותה פעם לדאנג'ן, בסיומו של ערב אמהות סוער בתל אביב, אבל הן יצאו משם אחרי חמש דקות כי כולם נראו להן נורא רציניים.

והאמת, היא ניסתה פעם לקרוא את 50 גוונים ועוד איזה אחד בסגנון, אבל שם הם תמיד כאלה חתיכים והן כאלה צעירות וחמודות שגם ככה לא מבינות מהחיים שלהן, והיא לא הבינה למה זה אמור לעניין אותה.

 

עכשיו, כשהיא מדדה לה בצעדים כושלים מדלת הגן אל המכונית, היא מעבירה לעצמה את כל הסקירה ההיסטורית הזאת בראש, וחושבת לעצמה שזאת הסיבה העיקרית לכך שכל הסיטואציה הזאת מול גל כל כך מבלבלת אותה.

מה גבר כמוהו, בן 24, גבוה ולא בלתי-חתיך, מוצא בה, אישה בת כמעט 40, אחרי שני הריונות, עם שאריות חד-משמעיות של בטן בצדדים והתחלה של צלוליטיס בירכיים והנמשים הארורים האלה שפתאום צצים על הצוואר. איפה היא ואיפה המריונטה שהוא מחפש?

או בעצם אולי כדאי עכשיו לנסח את השאלה הזאת מחדש - מאיפה הוא ידע שהוא ימצא בה את המריונטה הזאת?

ומה גורם לה להתמסר ככה? איך זה שהמוח שלה מאבד לגמרי שליטה על הגוף? זה הוא? זאת היא? זה איזשהו שילוב קוסמי בין שניהם?

ואולי זה בכלל משהו אחר לגמרי מכל הדברים האלה? אולי זה משהו מנטלי לגמרי? אולי הוא מין בחור כזה שמחפש תחושת שליטה, והוא סתם מצא לו פראיירית שתיגע לעצמה בציצי כשהוא אומר?

לא, לא.

זה לא כזה.

היא מסלקת את המחשבה הזאת מהראש.

היא רואה במבט שלו. הוא רוצה אותה. הוא מת לקרוע ממנה את הבגדים. אבל הוא, יש לו יכולת איפוק.

לא כמו לה.

היא מרגישה זנותית לידו.

מופקרת.

ויותר גרוע: לידו היא מרגישה שזה לא אכפת לה להרגיש ככה.

מה עובר עליה?!

 

פתאום היא מרגישה שכל השאלות האלה הן יותר מדי בשבילה. שהיא חייבת לדבר על זה עם מישהו. עד עכשיו נמנעה מזה, חשבה שאולי זה יעבור. עכשיו היא יודעת שלא. שמשהו יקרה כאן. כלומר, משהו כבר קרה. אבל עוד יקרה הרבה יותר. היא מדפדפת בוואטסאפ ומוצאת את איילת.

תוך כדי שהיא מתחילה לכתוב "אנחנו צריכות להיפ", היא נכנסת לאוטו, ומתיישבת.

היא עומדת להמשיך בהודעה ואז היא מרגישה משהו מציק לה בישבן.

היא יושבת על משהו.

היא משרבבת יד בין הישבן לכיסא וקולטת שיש לה משהו בכיס האחורי של הג'ינס.

היא מוציאה משם פיסת נייר מקופלת לשמונה, בערך. היא פותחת אותה לאט לאט, קצת חוששת וקצת סקרנית לגלות מה תמצא שם.

זה דף טיוטה כזה, שבצד אחד שלו חשבונית אספקה של איזה חברה ליבוא מכשירי כתיבה. אחד מההורים הביא מהמשרד, שיהיה לילדים על מה לצייר.

היא הופכת את הדף. הצד השני ריק כמעט לגמרי חוץ משתי שורות קטנות בצד ימין למעלה.

בשורה הראשונה כתוב: marionetta@gmail.com

בשורה השניה כתוב ani_shel_gal

 

היא מבינה מיד.

היא כמעט מתפתה להתחבר מהטלפון, אבל זה מכשיר איטי ומסורבל ולפעמים הילדים מסתכלים בו ולכי תדעי מה הם יודעים למצוא.

 

ההודעה לאיילת נשכחת לגמרי.

היא דוהרת הביתה ומגיעה תוך שלוש דקות. הגדול מרים אליה עין עצלה מהטלויזיה, מסנן שלום קלוש וחוזר לבהות. היא ניגשת למחשב בחדר העבודה, פותחת את הדפדפן הנסתר שממנו ארגנה פעם את מסיבת ההפתעה ליומולדת של אורן (אורן...), ונכנסת למייל עם הסיסמה המשפילה-משהו.

inbox (1)

השולח: gananbagan@gmail.com

היא פותחת את ההודעה.

"ברוכה הבאה.

בשבוע הבא נחגוג בגן את ראש השנה.

בכ"ח באלול את מוזמנת להצטרף לחגיגה. 

אחרי שהורדת את משוש חייך בחוג בלט, את חוזרת לגן עם תפוח ירוק, טרי ויפה, עם סכין חיתוך ועם צנצנת סירופ מייפל.

ממני,

ההוא שאת שלו."

 

היא מבינה עד כמה מצבה קשה לפי העובדה שאחרי כל המייל המשונה, המבלבל, הפסקני, המטריד הזה, הדבר הראשון שהיא עושה זה לבדוק את לוח השנה העברי.

רק אחר כך היא מחליפה לתחתונים יבשים.

 

*המשך יבוא...