ממוחי הקודח

מתי זה לעזאזל כ"ח באלול?

אוקיי, 12 בספטמבר, יום ראשון. לקטנה יש באמת חוג בלט בחמש. זה אומר שבחמש ורבע בערך היא חוזרת לגן.

עכשיו היא כבר לא מפקפקת בעצמה אפילו. היא יודעת שהיא תהיה שם. ורשימת הדברים שהוא ביקש להביא היא מעט ביזארית, אבל נראה לה שהיא כבר קלטה את הראש שלו. אולי. לא בטוח. בכל מקרה, הגוף שלה לא משאיר לה ברירה אלא לזרום עם זה.

היא ראתה סרטים. יש לה תחושה מה הוא מתכוון לעשות בה ובדברים שביקש. היא מדמיינת את זה בכל רגע פנוי, וגם בכמה רגעים לא פנויים. היא נרדמת עם הציפיה הזאת בלילה. נדמה לה שלילה אחד היא גם חולמת על זה.

מרוב התרגשות, היא קונה את המייפל שבוע מראש. בהתחלה היא מחביאה אותה במגירה של הקרמים שלה, כי אין להם אף פעם מייפל בבית והיא חוששת שאורן יחשוד. אחרי שעה היא קולטת שהוא יחשוד עוד יותר אם יפתח במקרה את מגירת הקרמים ויגלה שם את הסירופ, אז היא מעבירה אותו למזווה ומחליטה להגיד שהיה במבצע ושהיא חשבה לנסות פעם.

בכל בוקר היא שולחת את הילדים עם תפוח בקופסת האוכל כי זה מה שהם הכי אוהבים, אבל תמיד מקפידה לשמור אחד בצד. שחס וחלילה לא תיתקע בלי. היא לא מסוגלת לחיות עם המחשבה שהיא עלולה לא לרַצות אותו. לא מפחד. מה פתאום. היא פשוט חשה צורך עז להתמסר לו. לציית.

היא מנסה להבין מאיפה מגיע הצורך הזה ולא כל כך מצליחה. פעם מישהו, איזה אקס שלמד פסיכולוגיה, אמר לה שיש לה תסביך אב, אבל גל בן פאקינג 24, מה לו ולאב, על אחת וכמה וכמה אבא שלה.

אחרי עוד כמה נסיונות להבין היא מחליטה שלא אכפת לה. שזה הזמן שלה לשחרר. משהו בהתנהלות שלו משדר לה שאפשר לסמוך עליו, ובמקרה הזה, לסמוך עליו פירושו גם לציית לו. הוא יקבל ממנה את מה שהוא רוצה. היא יודעת שהוא יבקש ממנה רק דברים שתוכל לתת לו. וכן, זה גם כולל כבר את הגוף שלה. עם זה היא כבר השלימה (המילה הזאת, 'השלימה', מצחיקה אותה. היא לא 'השלימה' עם זה, היא עורגת לזה).

ואם תגלה שהוא מבקש משהו שהיא לא יכולה לתת, היא כבר תחליט באותו רגע מה היא עושה. בינתיים זה רק תפוח וסירופ מייפל.

והיא.

כשהיא רואה אותו בגן, לכמה שניות מדי יום, היא מחסירה פעימה. רוב הזמן נדמה לה שהוא אדיש לגמרי לקיומה, אבל בכל פעם יש שניה אחת, שבריר שניה, שבה המבט שלו נופל עליה והיא יודעת. הוא רואה אותה. הוא רואה אותה כמו שאף אחד לא ראה אותה אף פעם.

ביום המיועד, אחרי שהגיעה למשרד, קוראים להם בעשר להרמת כוסית לרגל ראש השנה. היא עומדת שם, עם החצאית האלגנטית השחורה וחולצת הכפתורים הלבנה שלבשה בשבילו (בשבילו!) ומרגישה שכולם מסתכלים עליה. קולטים אותה. היא בטוחה שרואים עליה את הבגידה. שמריחים את זה עליה. בטח חושבים שהיא שוכבת עם שלומי הסמנכ"ל. כל הרווקות במשרד כבר שכבו איתו, אז מה זה בשבילו גם נשואה אחת.

היא נכנסת לאוטו בשלוש וחצי ומשייטת מהעבודה לגן כמו בתוך עננה. בעוד קצת יותר משעה היא תשמש, ככל הנראה, כשולחן אוכל אנושי. היא לא יודעת מה לעשות עם המחשבה הזאת. היא מגרשת אותה בכל הכוח מהראש, אבל היא מסתערת עליה בכל פעם מחדש ומסרבת לצאת.

תסתכלי על עצמך.

את לא סתם בובה.

את רהיט.

כלי אוכל.

חפץ.

היא לא רואה אותו כשהיא נכנסת לגן ולרגע בטוחה שדמיינה את כל החודש האחרון, אבל אז היא שומעת את קולו מהמטבח, אומר לאחת הסייעות האחרות שהוא נשאר היום לארגן פלקטים לראש השנה. ולא, הוא לא צריך עזרה, תודה. הוא יסתדר לבד.

לוקחת את הילדה מלבישה בבגדי בלט זורקת בחוג חוזרת לאוטו מוציאה את המייפל מתא הכפפות ואת התפוח מהתיק (הוא היה במקרר במשרד כל היום, כדי שלא יבשיל מדי) (רק אחר כך חשבה איזה מזל היה לה שאף אחד מהרעבים במשרד לא חמד לה את התפוח) (כאילו שזה התפוח האחרון בעולם) (הוא לא האחרון בעולם אבל היא בחרה אותו במיוחד בשבילו; יפה ועגלגל ונקי ועסיסי) נוסעת שוב לגן יוצאת מהאוטו מסדרת את החצאית כלפי מטה כמו ילדה טובה צועדת על נעלי הבובה לדלת דופקת הוא פותח לה.

הוא בג'ינס הנצחי שלו. הוא, בניגוד אליה, לא רואה צורך לדפוק הופעה. 

"שלום, לילך. שנה טובה."

"ש... שנה טובה."

היא לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמה, אז קודם כל היא מגישה לו את השקית עם המצרכים הדרושים. הוא מחייך, נדמה לה שלשניה אחת היא מזהה אמפתיה, וזה מרגיע אותה אבל אז מיד גם מלחיץ אותה עוד יותר, היא לא יודעת למה.

הוא אומר לה "תשאירי את זה אצלך, בינתיים. בואי, תיכנסי."

היא נכנסת והוא סוגר את הדלת מאחוריהם. הפעם הוא גם נועל. כל התריסים כבר מוגפים. "המקום הקבוע שלך מחכה לך."

כאילו מישהו סימן את המקום בדרך שרק היא יכולה לראות, היא מצליחה לראות בבירור איפה ישבה בפעם הקודמת, ניגשת לשם ומתיישבת על הרצפה בישיבה מזרחית. 

היא מרימה את המבט, ורואה אותו מחייך בשביעות רצון. 

"אני הולך להביא כלים מהמטבח, בינתיים תתכונני גם את. אני רואה שהבאת שקית גדולה, זה מצוין. ככה לא תצטרכי להניח את החולצה, החצאית, התחתונים והחזיה על הרצפה. את הנעליים תניחי לידך ותחזרי לישיבה. אני מיד חוזר."

הוא מסתובב ונעלם במטבח, היא שומעת קרקוש כלים ולרגע היא לא בטוחה ששמעה נכון. אבל אז היא מתעשתת, נזכרת איפה היא ולמה הגיעה, ומיד קמה. היא לא זוכרת מתי בחייה התפשטה מהר כל כך. בתוך עשר שניות, כל הבד שהסתיר אותה מהעולם כבר מגולגל בתוך השקית שלידה. ביד אחת היא מחזיקה את התפוח ובשניה את הסירופ. שאריות אוגוסט עדיין באוויר אבל בכל זאת טיפה קר לה. היא רועדת, ומחכה שייצא כבר. כל עוד הוא לא כאן איתה, היא סתם אישה עירומה שיושבת ומשקשקת מקור ומבושה על רצפת גן ילדים.

כשהוא יוצא, הרעד נעלם וחום נעים מתפשט בה. איפשהו בירכתי מוחה היא יודעת שהשתגעה לגמרי, אבל החמימות הזאת, בלב ובין הרגליים, מבהירים לה שהיא בדיוק במקום שבו היא רוצה וצריכה להיות.

הוא מתקרב עם צלחת, קערית וסכין חיתוך. הוא מניח אותם על הרצפה לידה, מתיישב בישיבה מזרחית מולה ושוב החיוך הזה.

"יפה. אני רואה שהסתדרת. קר לך?"

"עכשיו לא." נדמה לה שגם היא מחייכת.

"יופי. תניחי בבקשה את התפוח על הצלחת ואת הסירופ על הרצפה."

היא עושה כדברו. הוא לוקח את התפוח, מרים את הסכין ומתחיל לקלף אותו. כשהוא פותח את הפה, הוא אומר את המשפט האחרון שציפתה לשמוע.

"אז מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה, לילך?"

היא פוערת אליו עיניים ומתאפקת שלא לצחוק. זה מה שמטריד אותו עכשיו, כשהיא יושבת כאן, חשופה לגמרי, מולו? עם הפטמות הזקורות והחזה שידע ימים יפים יותר, עם הרגליים שכבר-קצת-מתעגלות השלובות באיקס מושלם ועם הנצנוץ הלח הקטן שבטוח מבצבץ מהמפשעה שלה? היא עונה את הדבר הראשון שעולה לה בראש.

"שהמשפחה שלי תהיה בריאה ומאושרת."

רק אחר כך, כשתהיה בדרך הביתה, תחשוב על המשפט הזה ותבין עד כמה נשמע אירוני בסיטואציה הזו. אבל כרגע זה נראה לה הדבר הכי נכון וחשוב בעולם, והיא מנסה לחשוב מה עוד אפשר להוסיף לזה.

"שאני אלמד הרבה על עצמי. דברים שלא ידעתי. ושלא חשבתי שאדע."

הוא מהנהן, התפוח כבר קלוף לגמרי, והוא מתחיל לחתוך אותו לחצאים. תנועות הידיים שלו מושלמות. היא עוקבת בדריכות אחרי האצבעות שלו, ובאותה שניה הטיפול שלו בתפוח נראה כמו הפעולה הסקסית ביותר בתולדות האנושות.

"תשובה יפה. לילך, את יודעת מה אנחנו עושים כאן עכשיו?"

הוא אמנם יושב מולה, בגובה העיניים, אבל היא מרגישה כאילו הוא שלושה מטר מעליה. היא מרגישה קטנה לידו, קטנטונת. אבל לא בלתי-חשובה. היא יודעת, פשוט יודעת, שברגע זה, עם כל קוטנה, אין דבר שחשוב לו יותר ממנה. היא מנידה בראשה. גם אם יש לה ניחוש, היא רוצה לשמוע את זה ממנו.

"אני דווקא חושב שאת יודעת, אבל אני אגיד לך בכל מקרה. אנחנו כאן כדי לגמול אותך מהבושה, לילך. אם אנחנו רוצים שתהיה לך השנה שאיחלת לעצמך, את צריכה ללמוד להיפטר מהמבוכה. כדי שתוכלי למלא את התפקיד שלך כאן, לילך, כדי שתוכלי להשתחרר מהעכבות שמחזיקות אותך ביומיום, את צריכה לדעת שמה שאנחנו עושים פה הוא לא השפלה. השפלה היא משהו שגורם לך מבוכה. איתי, לילך, את לא צריכה להרגיש מבוכה. והישיבה שלך עכשיו, כאן, ככה, מולי, היא עוד צעד חשוב בדרך לשם. את מבינה?"

היא מהנהנת. בינה לבינה היא תוהה מתי הוא ייגע בה כבר.

כאילו קרא את מחשבותיה, הוא מניח רגע את התפוח המקולף על הצלחת, לידו את הסכין, ושולח יד אל הברך שלה.

הוא מניח את כריות האצבעות בעדינות על הברך, מסתכל לה בעיניים ואומר, "את מאוד יפה, לילך. ומאוד חכמה. ויש לך גם ילדה מקסימה. גם אני מאחל לך את השנה המרתקת שאיחלת לעצמך. וככל שזה נוגע בי, אני גם אדאג שהיא תהיה כזו."

גל של אושר מציף אותה, והיא מרגישה כאילו עטף אותה עכשיו בשלוש שמיכות פוך צמריריות. רק העור החשוף שלה, שהיא רואה בזווית העין כשהיא מסתכלת למטה, מזכיר לה מה מצבה באמת.

"תפתחי בבקשה את הסירופ ותיצקי אותו לתוך הקערית."

היא מרימה את הבקבוק בתנועות איטיות ויוצקת את הסירופ פנימה. גל לוקח רבע תפוח, טובל אותו בקערית ומגיש לה את המעדן המטפטף.

"שנה מתוקה, לילך."

היא פותחת את הפה בצייתנות ובציפיה, ונוגסת. הוא לוקח גם לעצמו רבע, טובל ומכניס אל פיו.

"תודה, גל. גם לך."

את יתר התפוח הם מכרסמים בדממה עד שהוא נגמר. הבטן שלה גועשת, רעבה לעוד, אבל היא לא בטוחה שזה רעב לאוכל. התפוח נגמר, אבל נשאר עוד חצי בקבוק סירופ. היא מחכה לצעד הבא שלו.

הוא רוכן לעברה, מקרב אליה את פניו, ואז מתרומם לעמידה שפופה ומושיט לה יד. 

"קומי, לילך. את יכולה להתלבש. ארוחת החג הקטנה שלנו הסתיימה. אני מקווה שגם לך יהיה נעים כמו שהיה לי."

היא המומה. היא מבעבעת מרוב תשוקה והוא פשוט מכריז על סיום המפגש? כל כך הרבה סימני שאלה יש לה, והיא חייבת למצוא להם תשובה.

"אבל גל!" היא קוראת אליו בנחישות מהוססת כשהוא עושה את דרכו בחזרה למטבח.

הוא מסתובב אליה, מחייך ואומר, "כן, לילך?"

כל כך הרבה סימני שאלה. היא חייבת לשאול. היא חייבת לדעת. הוא חייב לה תשובה. היא פותחת את הפה וכל מה שהיא מצליחה לשאול זה, 

"אבל למה מייפל ולא דבש?"

"אה. אני אלרגי לדבש."

הוא מסתובב בחזרה למטבח והיא מוציאה את הבגדים מהשקית ומתחילה להתלבש.

מתוך המטבח הוא קורא אליה, "לילך, את יכולה ללכת עכשיו. ההודעה בעניין יום כיפור כבר מחכה לך במייל. שתהיה לך שנה טובה!"