לפני 8 שנים. 20 בינואר 2016 בשעה 8:54
היא מרחפת לה על אדי המפגש בדרכה למכונית, ופתאום עולה בדעתה מחשבה שמצליחה להפתיע גם אותה:
עם כל מה שקרה פה בשבועות האחרונים, הוא עדיין לא נגע בה. והיא עדיין לא נגעה בו.
כן, הוא הניח יד על הברך העירומה שלה.
כן, הוא ראה אותה עכשיו חשופה לחלוטין, הכיר כנראה כל קימור בגופה.
וכן, היא השתוקקה אליו עד כדי כך שעשתה כל מה שאמר לה עד עכשיו, בלי לשאול שאלות.
אבל טכנית (איזו מילה יפה - "טכנית"), היא עדיין לא בגדה באורן.
הכל עוד הפיך.
אם רק תרצה, הכל עוד הפיך.
היא שואלת את עצמה אם היא רוצה. היא מחליטה לא לענות לעצמה כרגע, אבל בתור צעד ראשון בדרך להחזרת השפיות הנעימה של חייה הקודמים, היא מחליטה גם לא להיכנס למייל ששלח לה.
היא רוצה לנסות, לפחות.
היא מסתובבת כנשוכת נחש כל הערב, משהו בוער בתוכה והיא לא מצליחה להסביר לעצמה מהו.
אורן חוזר הביתה בשבע והיא מקבלת אותו בנשיקה ארוכה מהרגיל, וקצת אחרי תשע, כשהיא בטוחה לגמרי שהילדים כבר ישנים, היא יושבת איתו בסלון ומתחילה לשלוח ידיים.
תוך שתי דקות הם במיטה, בלי בגדים, בדלת נעולה. מתי בפעם האחרונה ראו אותה שני גברים עירומה באותו יום? אולי בהודו, היא כבר לא זוכרת.
אורן עושה הכל נכון. הוא יודע בדיוק איך לקלף ממנה את הבגדים. יודע בדיוק איפה לגעת בה. ואיך. עברו כמה שבועות (אולי יותר?) מאז הפעם האחרונה שלהם, אבל הוא לא שכח. והעובדה שהיא יזמה רק מעוררת אותו יותר. הוא מנשק אותה בכל הגוף ומוצץ בהנאה את הפטמות שלה ושולח את האצבעות בדיוק לנקודה שהיא אוהבת בתוכה, והיא גומרת עוד לפני שנכנס. הוא המום, אף פעם לא גמרה כל כך מהר.
ואז הוא נכנס, והיא גומרת שוב. אחריו, אמנם (בכל זאת, הוא בטירוף) אבל גומרת.
וכל הזמן הזה, היא לא חושבת על שום דבר חוץ מעליו. ועל איזה מדהים הוא וכמה שטוב לה איתו ושאין לה שום סיבה לפזול לשום מקום.
זהו, היא יודעת.
זה מה שהיתה צריכה כדי לצאת מההזיה הזאת.
כשנגמר, הם נשמטים על המיטה זה לצד זו, ואז מסתכלים זה על זו, מחייכים ומתחבקים. הם ממשיכים להתחבק ככה דקות ארוכות, ואז היא קמה רגע לשירותים, כמו תמיד אחרי. היא נותנת לו נשיקה ארוכה ורטובה ואז מתנתקת, לובשת תחתונים וחולצה קצרה ויוצאת.
כשהיא חוזרת, אחרי שלוש דקות, הוא כבר מתחת לשמיכה, ישן עמוק.
והיא מסתכלת עליו.
לא מורידה ממנו את המבט. הגיל ניכר בו אבל הוא עדיין נראה צעיר יחסית. והיא אוהבת אותו. וטוב לה איתו.
ואז, כמו רכבת מאחרת שנכנסת לתחנה אחרי שכולם כבר היו בטוחים שלא תגיע, עולה דמותו של גל מירכתי מוחה, והוא עומד שם, נחוש, זקוף, צעיר, גל. והוא אומר לה:
זה מאוד נחמד ורומנטי והכל. אבל את שלי.
ובתוך שניה אורן נעלם.
והיא מסתובבת לכיוון השני ונרדמת.
בשש ורבע בבוקר, אורן קם לפניה, מנשק אותה ארוכות על המצח, מחייך אליה (היא מתאמצת לחייך בחזרה) מתלבש מהר ויוצא לעבודה. זה ערב חג אבל הוא חייב לסגור כמה פינות בעבודה.
ברגע שהדלת נסגרת, היא יוצאת מהחדר, מוודאת שהילדים עוד ישנים, נכנסת לחדר העבודה ומעירה את המחשב.
היא לא מהססת אפילו לשניה כשהיא פותחת את הכתובת הייעודית ואחר כך את המייל מגל. היא רואה שהוא נשלח דקה אחרי שיצאה מהגן אתמול.
הנושא: יום כיפור
ההודעה:
"איך את מציינת את יום כיפור, לילך? אם בכלל? את עושה חשבון נפש? את חושבת על השנה שהיתה לך ועל השנה שתהיה? את צמה? או שאת עסוקה במרדפים אחרי ילדים מדוושים ובהסוואת ריחות טיגון?
אני חושב שאני יודע את התשובה.
אבל אני גם יודע שהשנה זה יהיה אחרת.
השנה את אדם אחר, לילך. ואת צריכה להתנקות מהשאריות של האדם שהיית. התהליך הזה כבר התחיל, אבל שיאו עוד לפניו.
והשנה, לילך, את תעשי משהו שלא עשית כבר שנים, אם בכלל: את תצומי.
אבל לא ביום כיפור. אני לא אלוהים. לו יש את היום שלו.
יום כיפור חל השנה ב-23 בספטמבר. שלושה ימים לפניו, ב-20 בספטמבר בשעה 16:15 את נכנסת לצום של 25 שעות.
במשך יממה פלוס שעה לא תכניסי כלום לפה. מותר לך לשתות כוס מים לפני השינה, ועוד כוס מים כשאת קמה. וזהו.
למחרת, ב-17:15, אנחנו נפגשים בגן לארוחה של שבירת הצום. את לא צריכה להביא כלום, רק את הגוף שלך.
ולא, אם לרגע תהית, אני לא עושה את זה ממניעים דיאטטיים. הגוף שלך מושלם לצרכיי בדיוק כפי שהוא. אני עושה את זה כי הרצון החופשי שלך והצרכים האישיים שלך הם דברים שלפעמים תיאלצי לוותר עליהם במערכת היחסים הזו, ואני רוצה לוודא שאת מסוגלת לכך.
בהצלחה.
גל.
נ.ב.: ואיך אני אדע שבאמת צמת? אני אדע, לילך. תסמכי עליי."
היא בוהה במסך המחשב. המממ. אוקיי. זה טיפה מוזר. עד לפני כמה ימים היתה בטוחה שהוא רק רוצה להפוך אותה לסוג של צעצוע מיני. היה לה קשה לעכל את זה, אבל עם זה היא כבר השלימה, וכמו שאפשר היה להבין מהתגובות שלה כששהתה במחיצתו - זה אפילו חירמן אותה. כן, היא רצתה להתמסר אליו. במין דרך שעדיין לא הבינה לגמרי, אובדן השליטה מולו נתן לה תחושת ביטחון שלא ידעה כבר שנים.
אבל לא לאכול? יממה שלמה? כשהוא אפילו לא לידה? לא נעים להגיד, אבל זה היה אפילו קצת קל מדי. כבר היו לה דיאטות קשות מזו בעבר.
והיא לא היתה בטוחה שהיא מתחברת לכל מה שכתב על רצון חופשי וצרכים אישיים. כמו בשיעורי יוגה, שבהם היתה תמיד מתרכזת במאמץ הגופני ובחיטוב, ולא בכל הקשקושים של המדריכה על שקט פנימי והתמזגות עם העצמי וכל הרוחניקיות הזאת.
אבל הפגישה איתו בסוף הצום סיקרנה אותה, והיא תהתה מה הוא מכין לה הפעם. אז מה אכפת לה לא לאכול 24 שעות. סליחה, 25. קצת קטנוני, השעה אקסטרה הזאת, אבל היא תסתדר.
ואז היא נזכרה באורן ובילדים. איך תוכל להיות איתם ערב שלם בלי להכניס כלום לפה? הם יחשדו. פתאום היא הרגישה שהוא שולח אותה מהר מדי להתמודד בזירה הביתית עם מה שהיא עושה איתו בחדרי חדרים. היא לא מוכנה. היא לא יכולה. היא תכתוב לו מייל ותגיד שעד כאן. זה משחק נחמד, אבל גם לה יש קווים אדומים.
שניה לפני שפתחה תיבה לכתיבת הודעה חדשה, משהו התחיל לכרסם בה. ה-20 בספטמבר, ה-20 בספטמבר. יש לה משהו ב-20 בספטמבר.
היא רצה למטבח וחיפשה בין הציורים שעל דלת המקרר.
הנה - ההזמנה לחתונה של עידית מהמשרד. גני עץ השקד ביבנה. לשמוח בשמחתנו. הורי הכלה הורי החתן. והתאריך:
20 בספטמבר.
ברגע הראשון - הקלה. חתונה מהמשרד. אורן לא יהיה שם. זה רק היא וכל החבר'ה מהעבודה. הם יניחו לה.
ואז היא נזכרה - חתונה. אוכל. הרבה אוכל. עידית אמרה שהם הזמינו קייטרינג שווה במיוחד, צחקה שלא אכפת לה שלא יבואו בשבילה, אבל בשביל האוכל...
והאלכוהול.
אלוהים, איך היא תחזיק חתונה שלמה בלי לאכול ולהשתכר? כבר עדיף להישאר בבית. ובבית אורן והילדים. אוף, הדילמה...
והכל בשביל לרצות גבר שפגשה לפני שבועיים. מה נסגר איתה?
ומה זה השטויות האלה - "אני אדע"? אם היא תכניס לפה חתיכת סושי בשמונה בערב, ותוריד צ'ייסר בעשר בערב - הוא יידע מזה למחרת בחמש אחר הצהריים?
טוב, היא לא צריכה להחליט עכשיו. יש עוד שמונה ימים. היא תעשה מה שיתחשק לה באותו רגע. ואם תחליט שלא מתחשק לה - תכתוב לו מייל ותסביר. הוא יבין. ואם לא יבין - בעיה שלו.
החג עובר בכיף ובמנוחה, בלי יותר מדי משפחה אבל גם בלי יותר מדי לבד. היא מקבלת בדיוק את הסחת הדעת שהיתה צריכה.
ויום אחרי חופשת החג, היא מביאה את הקטנה לגן. המולה גדולה של בוקר, אבל היא רואה אותו והוא רואה אותו. כמעט שכחה ממנו בארבעת הימים האחרונים. אבל עכשיו, המבט שלו לא נותן לה לשכוח. והיא רואה מה כתוב לו על העיניים.
אני אדע.
וככה זה בכל פעם שהיא רואה אותו בימים שלאחר מכן. הוא נועץ בה את המבט הזה שלו, את העיניים החומות הבלתי נגמרות שלו, והיא יודעת שהוא יידע. הוא יראה את זה עליה, גם אם זה יהיה אחרי 20 שעות. היא לא יודעת איך, אבל ברור לה שהוא יידע.
אז אין לה ברירה, אלא לכתוב לו מייל ולהגיד שהיא מוותרת הפעם. אבל עוד לא. שום דבר לא בוער. היא תחליט באותו יום.
ביום החתונה, כולם במשרד מדברים על זה. מתכוננים לערב. כמו ערב גיבוש קטן, אבל באווירה קצת יותר נחמדה וקלילה. חלק מהאנשים אפילו הביאו בגדים להחלפה וייסעו ישר מהעבודה.
אבל היא לא יכולה. אורן אמנם יהיה עם הילדים בערב, אבל הוא מגיע רק בשש, והיא צריכה לאסוף אותם.
כשהיא מגיעה לגן, הוא לא שם. היא מרגישה הקלה מסוימת, ככה יהיה לה פשוט יותר לשבת ולכתוב לו את המייל כשתחזור הביתה.
בדרך, באוטו, היא לא יודעת למה, אבל היא מסתכלת על הקטנה במראה הפנימית ושואלת אותה: "חמודה, איך הגננות בגן השנה?"
"בסדר," היא אומרת, כמו שהיא אומרת על כל דבר שקשור לגן. היא תצטרך לדובב אותה קצת יותר.
"את מי את הכי אוהבת?"
"את גל," הקטנה עונה בלי להסס, והלב של לילך כמעט צונח. היא מצליחה בקושי לחייך, היא יודעת שאסור לה לשאול את זה אבל היא שואלת:
"למה?"
"לו'ידעת... כי... כי הוא מצחיק כזה. והוא תמיד מרים לנו דברים מלמעלה. והוא... והוא תמיד עושה כל מה שאנחנו מבקשים ממנו."
כל אמא אחרת היתה מתקוממת על האמירה הזאת, אולי אפילו פונה לגננת ולשאול מה זאת אומרת "עושה כל מה שהילדים מבקשים".
אבל זה לא מה שלילך חושבת עליו עכשיו. המשפט הזה, "עושה כל מה שמבקשים", נתקע לה במוח. חוזר על עצמו בלופ.
וזה הרגע שהיא יודעת. היא לא צריכה לעשות את כל מה שהוא מבקש, היא לא אמורה לעשות את כל מה שהוא מבקש, היא אפילו לא יודעת אם היא יכולה לעשות את כל מה שהוא מבקש.
אבל היא רוצה לעשות את כל מה שהוא מבקש.
אלוהים, כמה שהיא רוצה.
ואם הוא רוצה שתצום 25 שעות, אז קיבינימט, היא תעשה את זה.
היא מסתכלת בשעון - ארבע וחמישה. עוד עשר דקות מתחילים. היא נותנת גז הביתה, ובשניה שהם נכנסים היא רצה למטבח, תוקעת (אין מילה אחרת) חטיף אנרגיה ובננה, ושותה שלוש כוסות מים.
היא מסתכלת שוב בשעון.
ארבע וארבע-עשרה דקות. היא הספיקה.
הפעם היא אפילו לא מסתכלת על עצמה מהצד בתימהון. גל ביקש. היא עושה. וזה הכל.
השעות עד החתונה עוברות כמו בחלום. היא בוחרת את שמלת המיני הכחולה-אפורה המשובצת שלבשה לחתונה האחרונה שהיתה בה, לפני חמש שנים, לא לפני שהיא מנסה טוב טוב להיזכר אם יש מישהו שהוזמן לשתי החתונות. אבל לא, אין סיכוי.
היא מסתכלת על עצמה במראה ורואה את האישה הכי יפה שראתה בחיים. היא נזכרת במה שגל כתב: "הגוף שלך מושלם". הוא הוסיף "לצרכיי," אבל היא זוכרת עכשיו רק את שלוש המילים הראשונות.
בעצם, גם את הרביעית.
"לצרכיי."
זאת החתונה הכי מהנה שהיתה בה בחיים. טוב, אולי קצת פחות משלה. היא לא בטוחה.
בקצה הנחיריים היא מרגישה ריחות של בשר נהדר, של בצקים נימוחים, של שוקולד שאמור להיות מפתה. כל אלה בכלל לא מעניינים אותה. אוכל בא ואוכל הולך, יממה כזאת יש פעם בחיים.
היא גם לא מרגישה שום צורך לגשת לבר. היא שיכורה מהתמסרות. היא רוקדת כמו שלא רקדה מאז גיל 17, ולא אכפת לה שכולם מסתכלים. היא מדמיינת שהוא מסתכל. היא יודעת שהיא מושלמת.
כי היא עושה את מה שהיא רוצה.
ומה שהיא רוצה כרגע זה מה שהוא רוצה.
מדי פעם ניגשת איזה חברה ומציעה לה וודקה תפוזים, ופעם אחת יוסי הבוס שואל אם טעמה כבר מהרוסטביף. היא מסרבת בנימוס. היא לא רעבה. היא אכלה המון בצהריים. כשגלית אומרת לה, "יאללה, אבל קינוחים חייבים!" היא ממלמלת משהו על בדיקת דם בבוקר. השקר הלבן הזה מדגדג לה בבטן, וזה נעים.
היא חוזרת הביתה באחת בלילה, בשיא הפוקוס, שותה כוס מים ונכנסת למיטה. אורן אומר לה
"לילה טוב" מבעד לקורי השינה, אבל היא נרדמת עוד לפני שהניחה את הראש.
היא מתעוררת בבוקר רעבה. מאוד רעבה.
היא חשבה שהשעות הקשות יהיו אתמול בערב, אבל בדיעבד ברור לה שטעתה. איך תחזיק ככה מעמד עד חמש ורבע?
אבל היא לא יכולה להפסיק עכשיו.
היא שותה כוס מים אחת, ותוך כמה דקות מסיימת לארגן את הילדים, שולחת אותם לבית הספר ולגן (הם כבר רגילים שהיא לא אוכלת כלום בבוקר), וטסה לעבודה. כולם מדברים על אתמול, כולן מחמיאות לה על איך שנראתה ושראו כמה היא נהנית. היא מחייכת חיוך קטן בפה, וחיוך גדול בלב.
וחיוך ענקי, חמים, נוטף, בתחתונים.
היא בקושי מצליחה להתרכז בעבודה, גם מהרעב וגם מההתרגשות. השעות לא עוברות. כשמגיעה סוף סוף שעת הצהריים, והיא שומעת בקצה המסדרון שאנשים מתחילים להתארגן להפסקה, היא חומקת לשירותים ונשארת שם עד שהיא בטוחה שהם הלכו.
כשהם חוזרים היא מתנצלת שפספסה אותם ואומרת שאכלה כריך מהבית. הם לא שואלים יותר מדי שאלות. לפעמים היא ממש אוהבת את החברים שלה לעבודה.
כשמגיע סוף סוף רבע לארבע היא קמה, ובכוחותיה האחרונים נכנסת לאוטו ונוסעת. היא קצת מטושטשת, ומקפידה לנסוע על 50 קמ"ש במסלול הימני כל הדרך. היא מגיעה לגן, גל במטבח, אבל היא לא רוצה שיראה אותה עכשיו, ככה, היא יודעת שיעדיף לראות אותה בעוד שעה. אז היא חוטפת את הקטנה, אוספת גם את הגדול ומארגנת את שניהם בזריזות לאחר צהריים אצל חברים.
היא מגיעה הביתה בארבע וחצי ומתמוטטת על הספה. יש לה עוד 45 דקות. הוא לא סתם הוסיף את השעה האחרונה. הוא ידע למה. זו השעה הכי קשה. כל דבר נראה לה טעים, היא כמעט אוכלת את הסיד מהקירות ואת הסיבים מהספה.
אבל לא, היא תתאפק. הוא הבטיח לה ארוחה לשבירת הצום והיא מתה לדעת מה הכין לה. אין לה אפילו מושג אם הוא יודע לבשל.
בדקה לחמש היא קמה וניגשת לדלת.
שניה לפני שהיא פותחת ויוצאת, היא ניגשת לסל הכביסה. היא שולפת ממנו את השמלה מאתמול, ומרחרחת אותה. קצת ריח של זיעה מהריקודים, אבל היא יודעת שהיא חייבת. פשוט חייבת. בשבילו. בשבילה.
היא לובשת אותה מהר וטסה לאוטו, מתפללת שאף אחד יראה איך היא לבושה בחמש אחר הצהריים.
בתוך הטשטוש של הרעב היא מגיעה אל הגן, ובשעה חמש וארבע-עשרה דקות, כשהיא מרימה את היד כדי לדפוק בדלת הגן, היא כמעט מתעלפת.
היא דופקת ואין תשובה.
דופקת שוב.
שום דבר.
בדפיקה השלישית, כשהיא כבר עומדת להסתובב וללכת, הדלת נפתחת וגל עומד שם, בג'ינס הנצחי שלו.
היא מחייכת, בקושי, ואומרת לו "אמרת שתהיה ארוחה, אז התלבשתי יפה." תוך כדי דיבור היא מנסה לרחרח מה עולה מכיוון המטבח.
הוא מחייך, אומר לה "ילדה טובה", ולפני שהיא מבינה מה קורה קושר לה מטפחת סביב העיניים, מוודא שהיא לא רואה כלום, ואז מנחה אותה פנימה והיא שומעת את הדלת נסגרת וננעלת.
היא מרגישה שהוא מוליך אותה אל המטבח, אבל היא עדיין לא מריחה כלום. אולי הוא תיכף יוציא סושי והיא עדיין לא מריחה? מוזר.
הוא מושיב אותה על כיסא גן. כמובן. היא ממששת ומרגישה שולחן קטן לצידה.
"איך עבר הצום, לילך?"
"לא קל. אבל שרדתי." היא לא תגיד לו עדיין את כל מה שהרגישה כלפיו ביממה האחרונה, כל מה שהרגישה כלפי עצמה. עוד לא.
"יופי. מוכנה לאכול משהו?"
"וואו, כל כך. אני ממש סַק - "
היא לא מצליחה לגמור את המשפט. זין עבה, בשרני, נחוש, זקור, נתחב לתוך פיה. בשניה הראשונה היא בשוק, אבל היא מבינה מיד מה היא צריכה לעשות. מה היא רוצה לעשות. היא יונקת אותו בתאווה שלא הרגישה כבר שנים. טועמת כל פיסת עור, כל וריד, כל שריר. היא רעבה, אבל כבר לא רעבה לאוכל.
היא רעבה לגל. היא זוללת אותו. היא מרגישה שכל הגוף שלה מתרפה בתוך החצאית. בדיעבד, ברור לה שזאת בדיוק הארוחה שחלמה עליה במשך כל 25 השעות האחרונות.
מבעד לערפל, היא שומעת את גל שואל "טעים לך?"
היא מהנהנת באקסטזה.
"יופי," הוא אומר. "הטוב ביותר עוד לפנייך."
היא מבינה למה הוא מתכוון. משהו בתוכה נדרך. היא אף פעם לא בלעה. תמיד הוציאה ברגע האחרון. היא יודעת שכאן לא תהיה לה ברירה.
והיא יודעת שאם חייבת להיות פעם ראשונה, אז זו תהיה הפעם הזאת.
סילון חם ודביק ניתז היישר לתוך גרונה. בהתחלה היא קצת משתנקת, אבל פתאום זה נדמה לה כמו הדבר הכי מתוק בעולם. היא בולעת אותו בשקיקה, ומנסה לסחוט עוד ועוד. עד הטיפה האחרונה. שלא ייגמר לעולם.
אוף, כמה שהיא היתה רעבה.
כשהוא גומר, סופית, היא בטוחה שתיכף ייצא ויוריד לה את הכיסוי, אבל הוא משתהה. לא מוציא את הזין שלו. ובניגוד לכל גבר אחר שחוותה אי פעם, הוא גם לא מתכווץ. הוא נשאר בתוכה כאילו עשר הדקות האחרונות כלל לא קרו.
וזה כל כך נעים לה. היא כל כך שמחה שהחזיקה מעמד עד הרגע הזה. ששמרה את מערכת העיכול שלה נקיה, בשבילו.
"יפה לך ככה, לילך. הכניעות הולמת אותך."
היא מנסה לחייך, וכשהוא מרגיש שהיא לא מצליחה, הוא יוצא מתוכה לאט. עכשיו היא מחייכת באמת.
"עמדת במשימה שלך, לילך. הוכחת לעצמך - וגם לי - שהרצון החופשי שלך הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב בעולם. זה הישג יפה, במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה. הרווחת את הארוחה הזאת ביושר. את רוצה עוד משהו, בטעם קצת אחר?"
היא מהנהנת, הלומה. הכיסוי עדיין על עיניה.
היא שומעת שהוא מפשפש בשקיות שעל השיש, ואז הוא מקים אותה ומלווה אותה אל חלל הגן. נדמה לה שהם קרובים לדלת. הם לא יאכלו במטבח?
הוא לוקח את היד שלה, פותח אותה, מניח בה משהו רך ומוכר וסוגר את האצבעות.
הוא שולח יד אל המפשעה הרטובה שלה, תופס אותה בחוזקה, והיא בטוחה שתיכף האצבעות שלו יזחלו סוף סוף אל מתחת לתחתוניה.
ואז הוא נותן לפיתה אחרונה, מוריד את הכיסוי ופותח את הדלת.
"שיהיה לך לקינוח, לילך. ושיום כיפור יעבור בקלות. נתראה ביום חמישי. ויש לך מייל, כמובן."
הוא סוגר את הדלת מאחוריה והיא מביטה בכף היד שלה.
כריך עם שוקולד השחר מעולם לא נראה סקסי יותר.
