ממוחי הקודח

היא נכנסת לאוטו ומסיימת לאט את הכריך.

ביסים קטנים קטנים, כאילו ברגע שייגמר הכריך והיא תישאר בידיים ריקות, גם המוח שלה יתרוקן והיא תשכח את כל היממה האחרונה, ובמיוחד את חצי השעה האחרונה.

פתאום היא מרגישה משהו מרצד לה בתוך הכוס. היא המומה. מה זה? היא מסתכלת בזהירות מסביב כדי לראות שאף אחד לא עובר ליד האוטו, מרימה את שולי השמלה ומסיטה הצידה את קו התפר של התחתונים. לא, אין שם כלום. חוץ משאריות מפעפעות של דופק מואץ.

ואז היא מבינה - היא עדיין מרגישה את האצבעות של גל בתוכה. הוא הכניס אותן ממש לכמה שניות - הוא הכניס, נכון? פתאום היא לא לגמרי בטוחה. אולי הוא רק תפס אותה? - אבל מבחינתה הן עדיין שם. כמו כאב פנטום של כרותי גפיים - היא זוכה עכשיו לעונג-פנטום של שלופת אצבעות. 

אבל לא.

זה לא מספיק לה.

הוא לא יכול לעשות לה את זה.

איך אפשר לחרמן אותה כל כך, עד אובדן שליטה מוחלט, ואז, ברגע השיא, להכניס את האצבעות שלו - ומיד להוציא?

אז הוא הכניס אותן או לא? מטריף אותה שהיא לא זוכרת. 

אבל זה לא משנה.

יש דברים שלא עושים. אפילו אם הוא שולט בה. את המעט (כן, מעט!) הזה הוא חייב לה. מגיע לה לגמור, מגיע לה לגמור ממנו. בעזרתו. ולא משנה לה איך. 

היא לא מאמינה שהיא עושה את זה, אבל עכשיו היא יוצאת מהאוטו, נחושה לפעולה. היא מסדרת את השמלה, צועדת לגן בצעדים נמרצים, וכשהיא מגיעה לדלת, בלי לחשוב בכלל, היא מניפה את היד כדי לדפוק בעוצמה ולדרוש את מה שמגיע לה.

 

גל פותח מאית שניה לפני שהיד שלה פוגשת בדלת. הוא עם התיק על הכתף, בדיוק התכוון לצאת.

אבל הוא לא מופתע לראות אותה. היא מופתעת יותר.

עוד לפני שהיא מבינה מי נגד מי, הוא תופס אותה בשד שמאל, מעל השמלה, ומושך אותה פנימה. 

היא זוכרת שרצתה להגיד לו משהו, אבל עכשיו כבר לא זוכרת מה.

הוא סוגר את הדלת מאחוריהם, ובידו הפנויה תופס לה גם את שד ימין, ומצמיד אותה בכוח לקיר. היא ממש מריחה את הרטיבות של עצמה. 

ואז הוא עושה משהו שלא דמיינה בכלל שהוא מסוגל לעשות. הוא מניח את כף יד ימין שלו מתחתלשני שדיה, חופן את שניהם יחד בעיסה מתוחה אחת, ומוריד ממנה את יד שמאל. ובתוך רגע, היא מונפת באוויר, ביד אחת, צמודה בגבה אל הקיר.

היא מרגישה את כפות הרגליים שלה משתלשלות באוויר, בגובה של כעשרה סנטימטרים. היא יודעת שהיא לא בחורה כבדה במיוחד, אבל מאיפה כל הכוח הזה? ביד אחת?

יד שמאל שלו, שלפני רגע עוד חפנה שד, נשלחת עכשיו אל מתחת לשמלתה, קורעת מעליה את התחתונים וזורקת אותם ארצה, ובתוך שבריר שניה האצבע והאמה שלו כבר בתוכה, מעוקלות כלפי מעלה. היא חושבת שהיא תיכף מתפקעת.

הוא מסתכל לה ישר לתוך העיניים ואומר, "תקשיבי לי, לילך, ותקשיבי לי טוב." (היא תמיד שמעה את המשפט הזה באופרות סבון והוא תמיד נשמע לה הדבר הכי מגוחך ולא טבעי בעולם. עכשיו הוא נשמע לה כמו המשפט החשוב ביותר שאמרו לה בחייה הבוגרים). "אני לא יודע למה חזרת לפה אחרי שאמרתי לך ללכת. יש לי השערה, אבל מפאת כבודך אני לא אבטא אותה במילים. אני רוצה להאמין שאת לא עד כדי כך טיפשה." (עם כל משפט שהוא אומר, הוא דוחף את שתי האצבעות עוד יותר כלפי מעלה. ולופת חזק יותר את הציצים שלה. זה כל כך נעים. זה כל כך אלים. זה כל כך אלים וכל כך נעים. היא מרגישה שעוד חצי דקה כזאת והיא באמת גומרת, גם אם הוא חושב שלא מגיע לה. ונדמה לה שהוא מבין את זה.) "להזכירך, אני זה שקובע מה עושים כאן, מתי, איך ולמה. לא את. את גוף. את צעצוע. לפעמים את חור." (עם המילה הזאת, הוא מכניס גם את הקמיצה פנימה. היא אף פעם לא גמרה באוויר ונדמה לה שזה תיכף קורה). "היה מגיע לך להיענש עכשיו, אבל אצלנו בגן לא מאמינים בעונשים. אצלנו מאמינים במשמעת. והדבר היחיד - היחיד - שאת צריכה לעשות עכשיו, זה ללכת הביתה - " (פמפום ולפיתה) - "להתיישב מול המחשב" - (פמפום קצת יותר חזק, לפיתה לא אנושית) - "לפתוח את המייל" - (האצבעות שלו כמעט קורעות בבשר, גם ביד ימין וגם ביד שמאל) - "ולקרוא את המשימה הבאה שלך." (גם הזרת נכנסת. היא תיכף שם. זה תיכף קורה. היא עומדת לצרוח).

 

חצי שניה אחר כך היא מוטלת על הרצפה, ריקה מגל. השמלה שלה עדיין מופשלת קצת כלפי מעלה והיא מרגישה את הרצפה הקרה במקום שפעם היו לה תחתונים. היא היתה כל כך קרובה, ועכשיו - עכשיו היא כל כך רחוקה. מבעד לערפל הבושה הקלה שמציפה אותה, היא שומעת אותו אומר, "אני צריך לצאת ולסגור את הגן. להתראות, לילך."

היא אוספת מהרצפה את רצועת הבד הקרועה שפעם היתה התחתונים שלה, מכדררת אותה עמוק בתוך היד, מסדרת את המחשוף המקומט ואת החזיה שיצאה לגמרי מהמקום, ומדדה אל המכונית. עשרה מטרים אחרי הגן היא מעזה להפנות את המבט ורואה את גל נועל את הדלת. הזרועות שלו זועקות אליה, הכתפיים הרחבות שלו מזמינות אותה, הבליטה במפשעה שלו מטריפה אותה.

אבל עכשיו היא יודעת - היא לא תחליט מתי תזכה להרגיש את כל אלה. הכל בידיו.

 

היא נכנסת לאוטו ומבינה עוד משהו. 

הוא ידע שהיא לא תגמור. הוא לא הכניס עכשיו את האצבעות שלו כדי שתגמור. הוא הכניס כדי להזכיר לה בדיוק מי היא ומה היא, ומה הוא בשבילה. הוא היה מחושב מאוד, הוא ידע בדיוק מתי לצאת. בדיעבד, נדמה לה אפילו שהאיבר הארוגני היחיד שהשתתף בפעולה הזו היו האצבעות שלו. התזמון האורגזמטי של הכוס שלה היה רק החלק המשני כאן. הוא ידע מתי האצבעות שלו גומרות, ולפי זה תזמן את תנועותיו.

היא מתה לגמור את מה שהתחיל, אבל לא יכולה לעשות את זה כאן, באוטו, באמצע הרחוב, אפילו שהוא די נטוש בשעה הזאת.

היא דוהרת הביתה, יוצאת מהאוטו, פותחת את דלת הבית בסערה ורצה לכיוון המיטה.

אבל שניה לפני דלת חדר השינה, היא קולטת בזווית העין את המחשב בחדר העבודה.

הסקרנות שלה גוברת אפילו על החרמנות.

 

היא פותחת את המייל, לפי ההוראות מהפעם הקודמת, ובפנים, כמובטח, מחכה הודעה.

 

"שלום לילך. 

חזרת עכשיו מארוחת שבירת הצום, מקווה שהיה לך טעים ושהתנהגת יפה.

עכשיו, אחרי שלמדת קצת על הערכים שחשוב לי להטמיע בך בגן - צייתנות, משמעת, התמסרות, ויתור על כוח רצון - הגיע הזמן להכיר עוד שני כללים בגן שלנו שיעזרו לך לחיות לפי הערכים שלי.

האחד הוא שאני מאמין בסדר יום קבוע ומאורגן, והשני הוא שחשוב לי מאוד שתמשיכי לחיות לפי הערכים האלה גם מחוץ לשעות הלימודים.

לכן, צירפתי כאן קובץ עם לו"ז מסודר, שיעזור לך להתנהל על פי הכללים החדשים. זה אולי נשמע קצת קפדני במבט ראשון, אבל אני בטוח שתסתדרי.

מחר יום כיפור ואחר כך סוכות, וזה לא ממש זמן להתחיל לו"ז חדש וקבוע. ביום הראשון שאחרי סוכות - תתכונני, מתחילים אז."

יותר משהיא סקרנית עכשיו, יותר משהיא חרמנית - היא כבר קצת חוששת.

עד עכשיו הכל היה בין כותלי הגן, מעכשיו נראה שהוא רוצה שהיא תתחיל לעשות בשבילו דברים גם בסיטואציות אחרות, במהלך היום, אולי ליד אנשים. את הצום אתמול בחתונה היא הצליחה לעבור, אבל זה היה רק ערב אחד. מה עכשיו?

בידיים רועדות היא מאתרת את הקובץ בירכתי המייל ולוחצת על "פתח".

 

 היא רואה טבלה. מעליה הכותרת לילך - סתיו-חורף תשע"ו.

 

בשורה העליונה ימות השבוע, מ-א' ועד ו'.

בטור הימני שתי שורות. במשבצת הימנית ביותר של הראשונה, מימין לטור של יום א', כתובעבודה ובמשבצת שמתחתה - בית.

היא בולעת רוק, כי עכשיו היא קולטת מה כתוב במשבצות של הימים עצמם.

 

א' - שמלה עד הברך, גרביונים ונעלי בובה.

ב' - שמלה מתחת לברך, בלי גרביונים ונעליים שטוחות.

ג' - ג'ינס, חולצת כפתורים, כפתור עליון פתוח, נעלי עקב.

ד' - ג'ינס, טי-שירט, נעלי בובה. ללא תחתונים.

ה' - חצאית (בכל אורך), חולצת כפתורים, נעלי עקב.

ו' - הפריטים שהכי אהבתי, כפי שתעודכני במהלך השבוע.

 

היא פוערת את פיה למול המסך. אלוהים אדירים, הוא השתגע לגמרי.

ואלוהים אדירים, מה קרה לכוס שלה. גם הוא השתגע לגמרי.

בזווית העין היא כבר מציצה לשורה השניה, שורת הבית, אבל היא לא מסוגלת לקרוא אותה עכשיו.

עכשיו היא באמת רצה למיטה, יש לה כמה עניינים לגמור.