לפני 7 שנים. 27 בספטמבר 2016 בשעה 9:49
היא עומדת מולו באמצע הגן.
מסתכלת לו בעיניים.
גם הוא מסתכל לה בעיניים.
לא בשפתיים. לא בחזה. לא במפשעה. לא ברגליים.
והיא לבושה לגמרי. וגם הוא.
לפחות למראית עין.
מגרד לה, אבל היא מתעלמת.
כמה מוזר לעמוד מולו כשווה. היא עדיין לא מאמינה שהצליחה למצוא את הכוחות.
רק חמש דקות קודם, בחמש ועשרה, היא נכנסה לגן, כפי שביקש ממנה במייל ששלח יום לפני סוף חופש סוכות. הוא כתב שיש להם כמה דברים לעבור עליהם לרגל פתיחתה של שנת הלימודים הסדירה והמוסדרת.
הורידה את שני הילדים בחוגים ובאה.
כל הדרך שיננה בדיוק מה היא עומדת להגיד לו. היא ידעה שאסור לה להסתכל לו בעיניים, אחרת הכל אבוד. הוא יחסל אותה ללא קרב אם תסתכל לו בעיניים.
דפקה על הדלת והוא אמר שפתוח.
בנחישות שגייסה ממצולות הבטן לחצה על הידית, דחפה את הדלת, צעדה פנימה וסגרה אותה מאחוריה.
כל הזמן הזה, מבטה היה כבוש ברצפה. בבלטה החמישית מהכניסה.
בזווית העין העליונה ראתה את קצה סנדלי השורש שלו, שש בלטות קדימה.
אפילו אניצי השערות הקטנים על הבהונות שלו כמעט הצליחו להוציא אותה מריכוז.
ואז היא הבינה משהו. אם זה מה שעושות לה כמה שערות על כף הרגל, אז מה היא כל כך מפחדת מהעיניים. זה הרי כל-כולו. עצם הנוכחות שלו מפרה בה כל איזון. ואם היא באה הנה עכשיו במטרה לשמור על האיזון, אז באותה מידה היא יכולה כבר לנעוץ לו מבט ישר באישונים.
העיניים שלה החלו בטיפוס הארוך.
אל הרצועות המגוחכות האלה של הסנדלים, שתמיד נראו לה כמו הדבר הכי לא סקסי בעולם.
אל הקרסוליים הגרומים והשזופים.
אל השוקיים הדקים והארוכים, והברכיים החסונות.
אל מכנסי הברמודה הכחולים-מהוהים שהסתירו - אפשר היה כמעט לראות זאת - ירכיים שריריות, שעירות בדיוק במידה.
אל אגן הירכיים, שנפגשו בבליטה שאינה משתמעת לשתי פנים מאחורי הרוכסן. היא כבר החזיקה אותו פעם בפיה, היא ידעה בדיוק במה מדובר.
בניגוד לרצונה הקמאי, היא לא התעכבה הרבה באזור הזה, והמשיכה.
אל חגורת הבד שהחזיקה את המכנסיים, כאילו שהם יכולים ליפול בכלל עם מה שקורה בתוכם.
אל סדק הבטן הקטן, קטן מדי, שנגלה מעל החגורה, חשף חלקי פיאות של ריבועים מושלמים אך נגמר מהר מאוד, שבריר שניה לפני הטבור, והתחלף בגופיית סבא שחורה שהתכווצה בכביסה.
היא דילגה מהר אל החזה, המוסתר בחלקו, חזה שרירי אבל לא מדי - חזה של ילד-גבר בן 24 שיודע שיסתדר מצוין גם בלי כלוב משורג וגברתני בין הבטן לצוואר אבל לא חושב לרגע להזניח אותו.
אל עצם הבריח הבולטת, שעושה חשק לנשוך בה.
ופזילה קטנה אל שתי הקיבורות מימין ומשמאל, בין הכתפיים נוסכות השלווה והאימה שהתבלטו לעיניה בכל מפגש שלהם, לבין האצבעות הארוכות והאלגנטיות שאת מגען בתוכה הרגישה עוד ימים ארוכים אחרי המפגש ההוא.
היא רצתה להתעכב עוד על השפתיים שלו, על האף המסותת, על הקרקפת המגולחת בדיוק כמו שצריך - אבל פתאום קלטה שהיא בוהה כבר כמה שניות (זה רק נדמה היה כמו נצח) ושתיכף הוא יתחיל לדבר ואז הלך עליה.
אז היא ננעלה על העיניים.
הוא הרגיש שהיא ננעלת עליהן, והחל לפצות את פיו, היא שמעה את הפקודה הבאה מטפסת במעלה גרונו.
היא ידעה שעכשיו זה הרגע.
היא הפעילה מנופים אדירים בתוך הלסת ופתחה את הפה:
"רגע. עכשיו תורי."
ולפני שיספיק להגיד עוד מילה, היא גמאה עשר בלטות בצעדים מהירים, אבל לא מהירים מדי, בלי להסיר לרגע את המבט מעיניו, ונעמדה במרחק של עשרים סנטימטרים מפניו.
"עכשיו אתה תקשיב לי. ובלי ידיים. לא כרגע. תקשיב."
היא ראתה הפתעה בעיניו, אבל זו לא היתה הפתעה ממש מופתעת. קיבינימט איתו, הוא יודע הכל.
הוא שתק.
"אני קלטתי בדיוק מה עשית. מרגע ששלחת את החוקים. חשבת שלא אשים לב שחוזרים ללימודים ביום רביעי. הכנסת את הבלי תחתונים הזה שלך באמצע השבוע, לתת לי תחושה כאילו יהיה לי זמן להתרגל לזה.
כמו שחשבת עד עכשיו שזה שאני מהופנטת אליך זה אומר שנזל לי לגמרי המוח. אז תתפלא. הוא עוד כאן, והוא מוצק. ויש לו שניים-שלושה דברים להגיד לך.
אז כן, התלבשתי היום בדיוק כמו שאמרת. כולל הכל. כולל הבלי. למה? ככה. כי אמרת, וזה נעים לי לעשות את מה שאתה אומר. באיזושהי דרך קצת עקומה, זה אפילו נותן לי כוח לעשות את מה שאתה אומר.
וכן, מאותה הסיבה אני גם אלבש הערב, בבית, את הפיג'מה הכי ישנה שלי, רק כי אתה אמרת. אני אעשה את זה ליד בעלי, הבנאדם הכי חשוב לי בעולם כמעט מכל בחינה - רק כי אתה אמרת. וכי ברגע זה בחיים שלי, אני רוצה לעשות את מה שאתה אומר.
וכן, אני אהיה הצעצוע שלך, אני אהיה גוף לשירותך, אני גם אהיה חור שלך - כל חור שתרצה בי עומד לרשותך - אבל זה לא אומר שאני לא לב. שהפסקתי להיות בנאדם.
והבנאדם הזה רוצה שתקשיב לו. אני רוצה שתזכור שאני כאן כי בחרתי להיות כאן. אחרת כבר לא היית בגן הזה, וזה במקרה הטוב. אבל מרגע שראיתי אותך, ידעתי עמוק בלב שזאת ההזדמנות שלי לעשות דברים שאף פעם לא חלמתי אפילו לעשות. ולהגיע למקומות שלא חלמתי להיות בהם.
ולהביא אותך איתי למקומות האלה. לתת לגוף שלי, לחורים שלי, להביא את שנינו לשם.
אבל מעכשיו אני גם אדבר. ואתה תקשיב לי. אני יודעת שלא תמיד תעשה את מה שאני אומרת - אחרת מה הטעם במה שאנחנו עושים פה - אבל אתה לפחות תקשיב.
ואני יודעת שנראה כאילו אתה כבר יודע כל מה שאני רוצה להגיד, וכל מה שאני רוצה לעשות. אבל תתפלא, יש עוד כמה דברים עליי שאתה לא יודע. ונראה לי ששווה לך להכיר אותם. לתת לי להכיר לך אותם."
היא עוצרת לרגע. וואו, זה ממש נשפך ממנה. כמעט בלי שהרגישה. והוא באמת הקשיב. הוא עדיין מקשיב. הוא רוצה לשמוע עוד.
היא מנסה לחשוב אם יש משהו שרצתה להגיד ועוד לא אמרה.
בטוח היה, אבל זהו, זה כנראה המקסימום שהיא מסוגלת אליו כרגע. שהוא ידבר עכשיו. פתאום זו נראית לה שוב האופציה הכי קלה.
הוא שואל: "סיימת?"
היא מהססת לרגע, ואז מהנהנת בנחישות.
הוא מחייך, עכשיו היא גם מרשה לעצמה להתרכז בחיוך העקמומי-אבל-מושלם הזה שלו, שבכל סיטואציה אחרת, על כל גבר אחר, היה נראה לה מבויש, אולי אפילו קצת משונה, אבל כשהוא על השפתיים שלו, כאן, עכשיו, החיוך הזה עושה לה צמרמורות נעימות ומרצדות בכל הגוף.
"חיכיתי שתגידי את זה כבר, לילך. קצת התפלאתי שזה לא בא קודם. ולמרות מה שאולי נראה לך, זה משמח אותי מאוד. חששתי שתישארי רק צעצוע. אבל צעצועים מדברים זה הכי כיף. תשאלי כל ילד כאן בגן. זאת הרגשה אחרת."
הוא שולח יד ומלטף לה את השיער. זה יכול היה להיתפס כמחווה רומנטית, אבל היא מרגישה באסרטיביות של כריות האצבעות שאצלו, ואצלה, זה משהו אחר. להם אין צורך ברומנטיקה.
"ואני בהחלט אקשיב לך. קצת נמאס לי לשמוע רק את עצמי. כשתחזרי הנה בפעם הבאה, זה יהיה אחרת. את תראי.
אבל עכשיו אמרנו הרבה דברים, גילינו הרבה דברים חדשים, ושנינו נסערים. לכי הביתה, לילך, תנוחי. בערב יהיה לך מייל חדש ממני. להתראות, צעצועונת."
היא המומה. זהו, עשר דקות והביתה? הוא רציני או מה?
והנה, עכשיו, רק עכשיו, היא נזכרת מה עוד רצתה להגיד לו. היא לא מאמינה שלא זכרה את זה קודם, אבל מצד שני אולי די ברור למה לא זכרה. היא תופסת את פרק כף היד שלו, שבדיוק עושה את דרכה בחזרה מהשיער שלה, ואומרת, בכוחותיה האחרונים:
"לא, גל, אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת פה, ואתה - אתה מזיין אותי."