לפני 7 שנים. 27 בספטמבר 2016 בשעה 9:51
ועכשיו, עכשיו היא מרגישה את פינת הקוביה שננעצת לה בגב.
עכשיו זה הרגע שבו היא שרועה שם על הרצפה, בג'ינס קרועים וליד משהו שהיה פעם חולצה, נחפרת וננברת משני הכיוונים בכמות אצבעות שמשתנה משניה לשניה.
היא מתנתקת ממש לרגע ומריצה בראש את כל החודש האחרון, מאז שראתה לראשונה את גל. ויש לה סיבה לחשוב על דברים אחרים ולא על הרגע הנוכחי.
כי אם היא תחשוב על הרגע הנוכחי, יקרה לה משהו שאסור שיקרה.
היא תגמור.
וזה אסור.
חמש דקות קודם, כשהיא אמרה לגל את המילים שרצתה לומר לו כבר חודש אבל לא העזה, היא ידעה שהיא אמורה לצפות לתגובה בלתי צפויה, אבל לזה - לזה היא באמת לא ציפתה.
גל הסתכל לה עמוק בעיניים, חייך חיוך רחב, ואז תפס לה בצווארון החולצה ופשוט קרע אותה לשניים. היא ראתה מישהו עושה את זה פעם בסרט, אבל לא חשבה שאנשים באמת עושים את זה במציאות.
איכשהו, אצל גל זה לא הרגיש כמו סרט. זה הרגיש לגמרי מציאותי.
פעמון אזעקה קטן הדהד בירכתי ראשה, אבל היא לא יכלה לתת לו להסיח את דעתה. זה היה פשוט טוב מדי. זה היה בדיוק מה שרצתה.
בתוך שניה הוא לפת גם את החיבור הקדמי של החזיה ותלש אותה מעליה בתנועה אחת (חבל, היא דווקא השקיעה לכבודו באחת האהובות עליה). לפני שהספיקה להבין מה קורה, הוא הניח כף יד פרושה על שד שמאל שלה, והדף אותה ארצה. למזלה (אם כי, בהכירה את גל, הוא ודאי שם לב לזה), היא נפלה על אחד המזרנים שסביב בריכת הכדורים. נחיתה רכה. אפילו נעימה. אבל לא לאורך זמן.
היא שכבה לה עם הג'ינס ונעלי הבובה על המזרן הכחול, מסתכלת על גל שעמד עדיין, מתנשא מעליה כמו אוורסט אנושי. ואז הוא רכן מעליה, תפס בשני קרסוליה וגרר אותה לעבר פינת הקוביות, ובדרך הוריד אותה מהמזרן והעביר אותה לרצפה הקרה. כמה קור וכמה חום זרמו בו-זמנית בתוך גבּהּ. כשהגיעו למחוז חפצו רכן שוב, ומשום מקום (זה כנראה היה תלוי לו על החגורה מאחור, אבל היא יכלה להישבע שלא ראתה את זה קודם) שלף גליל מסקינג טייפ צהבהב.
הוא תפס בשני פרקי ידיה, משך את הזרועות הצידה בתשעים מעלות מהגוף, והצמיד אותם בכוח לרצפה. אחר כך תלש כמה קטעים מגליל המסקינג טייפ ופרש אותם על פרקי הידיים, מדביק אותה אל הרצפה.
לנוכח סימן השאלה על פניה הוא אמר: "כן, אני יודע שעם קצת כוח תוכלי לנתק אותם. אבל הם פה רק כדי להזכיר לך שאת צעצוע, לילך, לצעצוע אין כוח. את זוכרת שאת צעצוע, לילך?"
היא פצתה את שפתיה כדי לענות בחיוב, אבל שבריר שניה לפני שמיתרי קולה רטטו נמתח קטע מסקינג טייפ גם לרוחב פיה.
"אין לנו צורך במילים שלך, לילך. תנועת ראש תספיק. ברור?"
היא הנהנה. ואז עצרה והנהנה שוב. הוא שאל שתי שאלות, הגיעו לו שני הנהונים.
ואז הוא עשה משהו שבאמת לא ראתה מעולם. הוא תפס בשולי מכנסיה, ממש מעל הכפתור, ומשך אליו בתנועה פראית. הכפתורים ניתקו אחד אחד ממקומם, וערוותה המגולחת והטחובה נחשפה כמעט במלואה. הניתוק מהמכנסיים צינן את עורה והפסיק את הגירוד המציק, אבל גל לא הפסיק שם. הוא המשיך למשוך. בכוח. בפראות. חוטי הג'ינס העבים שלה פשוט נפרמו בזה אחר זה תחת ידו. צידי ירכיה הפנימיים התגלו, ואז ברכיה ושוקיה. בשלב הזה הוא פשוט הפסיק ונתן לה לשכב שם בקרעי מכנסיה. היא הרגישה מחוללת, מלוכלכת, מטונפת. היא הרגישה שהיא רוצה שהטינופת הזאת תדבק בה לנצח.
גל החליק את אצבעותיו במעלה ירכיה, לכיוון הכוס הפועם שלה, המחכה.
שני סנטימטרים לפניו, הוא עצר, ובידו השניה תפס בסנטרה ואמר:
"עכשיו אני הולך להגיד לך את הדבר הכי חשוב שאמרתי לך. אז תקשיבי טוב."
לילך רק רצתה שימשיך, אבל לרגע אחד התעשתה והקשיבה.
"את ביקשת שאני אזיין אותך, וביקשת את זה מאוד יפה. כמו שאני אוהב. אז אני אזיין אותך. יותר מזה, אני אזיין אותך קודם. אל החלק שלי בזיון נגיע בהמשך. אבל כשאת מבקשת ממני משהו, אפילו כשאת מבקשת יפה, את צריכה לדעת שלבקשה שלך יש מחיר. ואני סומך עלייך שתדעי לשלם את המחיר הזה. כי אם לא תדעי, את תמצאי את עצמך במצב קצת... בעייתי."
בעייתי? מה זה אומר בעייתי? ומה המחיר? מה הוא רוצה עכשיו?
"המחיר, לילך, הוא האורגזמה שלך. היא לא תגיע היום. היא תרצה להגיע, אפשר לשמוע אותה דופקת בדלת כבר שעה, אבל היא לא תגיע. לא לפניי, לא איתי ולא אחריי. את, לילך, תגמרי ביום אחר. אולי. אבל לא עכשיו ולא כאן. ברור?"
היא הביטה בו בעיניים פעורות ובפה שאילו יכול היה נפער מעבר לקיבולת שריריו, אבל מצאה את עצמה מהנהנת. היא לא מאמינה שהוא מונע ממנה את הדבר שכל כך חיכתה לו. מצד שני, היא כל כך רוצה להרגיש אותו, אז היא תתאמן קצת בדחיית סיפוקים. ותחשוב על דברים אחרים.
בינתיים האצבעות שלו כבר היו על הדגדגן שלה. צובטות, מתחככות, פורטות, מנגנות. היא הרגישה כמו אוליב אויל בסרטים של פופאי כשהיתה ילדה, כי פתאום ראתה מול עיניה כוכבים. או משהו דומה.
כך הוא המשיך אלוהים יודע כמה זמן, ואז לאט לאט הרגישה את האצבע שלו נכנסת פנימה. אבל היא היתה כל כך רטובה, שאצבע אחת פשוט לא הספיקה. האמה הצטרפה אליה מיד, אחר כך הקמיצה, ואז...
אז הוא סובב אותה רבע סיבוב, כך ששכבה על הצד - עדיין עם ידיים מודבקות לרצפה וזה קצת מתח לה את יד שמאל, אבל היא ניסתה לא להתרכז בזה עכשיו - קילף מישבנה את שאריות הג'ינס, וככה, בלי שום הכנה ובלי שום חומר מסייע, הכניס את אצבע היד השניה לפי הטבעת שלה.
לפני עשרים דקות היא היתה אישה. עכשיו? עכשיו היא היתה שני חורים.
וכך בדיוק היא הרגישה. כך היא רצתה להרגיש. פתאום נמאס לה להיות לילך. נמאס לה להיות אמא, נמאס לה להיות אישה אוהבת, נמאס לה להיות חברה טובה, נמאס לה להיות תושבת גבעתיים, נמאס לה להיות חובבת ריצה ופסיפס, נמאס לה להיות אדם עובד (אף על פי שרוב הזמן נהנתה מהעבודה שלה), נמאס לה להיות שמאלנית, נמאס לה להיות ישראלית, נמאס לה להיות בן אדם.
היא רצתה להיות שני חורים. למעשה, הרוק שהצטבר בתוך פיה המודבק הבהיר לה שאם זה היה אפשרי פיזיקלית (ועם גל, לכי תדעי), היא היתה רוצה להיות שלושה חורים.
האצבעות שלו עשו הכל נכון. הוא נגע בדיוק באזור הזה שאורן הרבה לפספס, שלא לדבר על זה שכבר שנים, מאז הודו, לא הרגישה את התחושה המוזרה והמדגדגת והנעימה והכואבת הזאת של אצבע בפי הטבעת. עדכון: שתי אצבעות.
היא עצמה את עיניה והרגישה שהיא ממש תיכף שם.
ואז, כצפוי, שני החורים התרוקנו.
היא פקחה עיניים ושכבה הלומה, בלי לזוז, מחכה לצעד הבא של גל. הצעד הבא של גל היה להרים ממנה את היד שלו, המצופה במיץ הכוס שלה, לשלוח אותה לכיס האחורי של מכנסיו ולהוציא משם קונדום בעטיפה. בהתחלה היא פערה עיניים בהפתעה, כאילו הביקור החטוף הזה של המציאות בתוך הפנטזיה הבלתי-נגמרת הזאת תפס אותה לא מוכנה, אבל אחרי שבריר שניה היא הבינה: בסופו של דבר, גל הוא בחור חכם. גם לו יש גבולות. לפעמים קשה לראות אותם, אבל הם שם.
הוא הסיר את המסקינג טייפ מיד ימין שלה וקירב אליה את הקונדום באריזתו. "תפתחי," הוא אמר, ובעודו מחזיק אותו היא שלחה יד אל הפינה השניה של האריזה ובתנועת תלישה תשושה חשפה את שולי הגומי המחוספס. היא יכלה להישבע שהיה משהו כמעט רומנטי באופן שבו עזרו אחד לשני לפתוח את האריזה. זה הצחיק אותה קצת, מבפנים, אבל לא היה לה הרבה זמן לצחוק.
הוא שלף את הקונדום מהאריזה, הפקיד אותו בידה החופשית וסגר אותה לאגרוף, ואז התרומם לעמידה, פתח באיטיות את כפתורי מכנסיו, הפשיל אותם עד לאמצע הירכיים, ואז גם את תחתוניו. שבועיים קודם היא אמנם הרגישה כבר בתוך פיה את הזין שלו, אבל עכשיו הבינה מיד שאין כמו מראה עיניים. זה היה האיבר הכי ארוך והכי עבה שראתה בחייה - אפילו יותר משל ג'יימס, ההיפי האמריקני השחור שלימד אותה כמה דברים בדרמסלה - והכיפה שלו היתה מושלמת וזקורה. מצחיק, אבל הדבר הראשון שחשבה עליו היה כמה כיף לה שלגל עומד ככה בגללה.
אבל לא היה לה הרבה זמן להתעמק במחשבה הנעימה הזאת. הוא כרע מעליה, לקח שוב את ידה החופשית, קירב אותה אל גבריותו המפוארת (בגללה!) וציווה: "תלבישי." היא צייתה מיד, ואף על פי שמעולם לא הלבישה קונדום ביד אחת, פתאום זו נראתה לה המשימה הכי פשוטה בעולם. מגע הזין שלו בידה, גם מעבר לגומי, היה נעים ומשכר.
ברגע שהקונדום ניצב מתוח במקומו, הוא רכן אל ידה השניה, קילף גם ממנה את המסקינג טייפ, ואז השחיל יד מתחת לגבה, ופשוט הפך אותה, כמו שהופכים שניצל במחבת. בטנה ושדיה הוטחו ברצפה הקרה, אבל לא הספיקו להתרגל למגע וכבר הורמו למעלה, עד שעמדה על שש.
הוא נכנס אליה. בתנוחת כלבלבה כנועה. כלבת צעצוע. הוא לא הפסיק לפמפם שוב ושוב, נדמה היה לה שזה נמשך נצח, אבל היא לא ידעה באמת כי היא היתה מרוכזת בדברים אחרים. במה? בכל דבר חוץ מגל. היא ידעה שאסור לה לחשוב עליו, אחרת תגמור בתוך שתי שניות והיא לא רוצה עונש. עדיין לא.
היא רק רוצה שימשיך.
והוא המשיך והמשיך.
זה כנראה היה הזיון הכי טוב שהיה לה, אבל אסור היה לה ליהנות ממנו. הזין שלו הגיע למקומות שלא הרגישה מעולם, והתחכך בקירות נרתיקה כמו רכבת על מסילה.
אבל היא הכריחה את עצמה לא להרגיש דבר.
להזכיר לעצמה שהיא רק צעצוע. רק חור.
החור של גל.
אחרי פרק זמן לא ידוע (חמש דקות? עשר דקות? עשרים?) היא הרגישה כבר מבעד לקונדום שהוא גומר, אבל הוא לא הפסיק.
והזיקפה שלו לא התכווצה לרגע.
ואז, בין עוד מחשבה על הכביסה שצריך לקפל לבין המצגת שעוד לא סיימה בעבודה, היא הרגישה פתאום שמשהו מתחיל להשתנות בקצב, ולפני שהספיקה לתהות לפשר העניין הוא כבר היה בחוץ. היא סובבה את ראשה לעברו וחיכתה שיגיד לה לקום אבל הוא לא אמר כלום ורק התלבש בעצמו. הסיר את הקונדום, עטף אותו בתוך דף לציור ותחב אותו אל תוך תיקה. אחר כך פשפש בתיקו שלו, שלף משם צרור מפתחות, הפריד מפתח אחד והניח על ישבנה.
"להתראות, לילך. קיבלת את מה שביקשת. מעכשיו, אני סומך עלייך שתסתדרי. המפתח הזה חוזר אליי מחר בבוקר."
ואז ניגש לדלת ולעיניה הנדהמות יצא מהגן. היא שמעה את האופנוע שלו מתניע ומתרחק.
היא הסתכלה סביבה, המומה. גן ילדים. כמו כל גן ילדים בעולם. צעצועים, משחקים, ספרים, מזרנים, כיסאות קטנים, שולחנות קטנים, כלי אוכל, ערימות דפים.
אבל אז הסתכלה לאחור והבינה שזה לא גן ילדים רגיל. בגן הילדים הזה רוכנת עכשיו על שש אישה בת כמעט 40, עירומה כביום היוולדה, ולא יודעת מה לעשות.
היא הסתכלה קצת הצידה ולפתע נזכרה באימה שהיא בצרה הרבה יותר גדולה משחשבה.
פעמון האזעקה שנשמע במרחק לפני כמה דקות החל לדנדן עכשיו בעוצמה באוזניה.
החולצה, המכנסיים והחזיה שלה שכבו כערימות בד חסרות תועלת במרחק שני מטר ממנה.
אלוהים אדירים, איך לעזאזל היא תצא מכאן עכשיו.
היא קמה לאט, נעמדה והחלה להתבונן סביבה בגן. כפות ידיה נשלחו באופן אינסטינקטיבי לכסות את מפשעתה, אף על פי שהוילונות היו מוגפים ולא היה איש בגן. היא חשבה לעצמה שאולי תוכל למצוא בגדים להחלפה של אחת הסייעות - אבל אז, מה יהיה כשיגלו שהבגדים חסרים.
היא המשיכה לעמוד שם עוד שניות ארוכות, ואז הבינה שאין ברירה.
היא נמנעה מהרגע הזה עד עכשיו במשך חודש, ובפעם היחידה שכמעט נכנעה והתחילה לכתוב הודעה, אז כשהתיישבה באוטו, גילתה בכיס האחורי של הג'ינס את הפתק עם כתובת המייל, והטלפון נשכח.
עכשיו אין מנוס.
היא ניגשת אל התיק שלה, מזיזה הצידה את הקונדום המשומש העטוף בנייר, המזכרת שקיבלה מגופו של גל, ושולפת את הטלפון שלה. בלב דוהר היא ניגשת לחיוג המהיר ולוחצת על 6.
כשהיא שומעת את ה"היי בובה" של איילת, היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת:
"היי מתוקה. תקשיבי שניה. אני צריכה שתעשי לי טובה, ואני בעיקר צריכה שלא תשאלי שאלות עד שאגיד לך שאפשר, וזה לא יהיה בשיחה הזאת. אני בגן של דניאלה. לבד. אין פה אף אחד חוץ ממני."
היא שומעת את איילת פותחת את פיה בבהלה מעברו השני של הקו, וממהרת לקטוע אותה ולהמשיך:
"רגע, תני לי לסיים. אני בסדר גמור. הרבה יותר מבסדר. אבל אני צריכה שתבואי. ותביאי איתך בגדים בשבילי. ג'ינס וטי-שירט. וחזיה. עכשיו."
ומנתקת.
רק אחרי שניתקה היא שמה לב שלא ביקשה תחתונים.
בכל זאת, יום רביעי.
