"לילך, אני מתה עלייך, את יודעת את זה, נכון? אבל את השתגעת לגמרי, גם את זה את בטח יודעת. אבל הנה אני אומרת את זה בכל זאת: זה הדבר הכי פסיכי ששמעתי בחיים, ואני צריכה להזכיר לך ששמעתי דברים, המטופלים שלי הם לא תמיד האנשים הכי שפויים בפלנטה. מי הוא בכלל? מאיפה הוא הגיע? ומה קרה לך שאת ככה נותנת לו להשפיט אותך? אני מזועזעת ממך ואני כועסת עלייך ואני לא מבינה אותך ואני פאקינג מקנאת בך, לילך. ראיתי אותו במרכז המסחרי, מישהי אמרה לי שזה הגנן החדש ב'שקדיה' וכמעט גמרתי במקום. והנה, עובר שבוע ומסתבר שהחברה הכי טובה שלי אשכרה גמרה ממנו. בזמן שאני תקועה עם שוש הסייעת ועם לריסה המנגנת ועם אביבית מהוועד. אז מפרגנת, אחותי, באמת. אבל מה הקטע בלהשאיר אותך עם בגדים קרועים לבד בגן בשש בערב? אני סומכת עלייך שאת בנאדם מבוגר, וכבר אמרת 7 פעמים שהכל היה בהסכמה מלאה ואני מאמינה לך, באמת שאני מאמינה לך, אבל הוא נשמע לי סוטה. אפילו שהוא הורס. זה לא תמיד סותר. להיפך. ראית את 'הנפילה'? עם האירי החתיך ההוא? טוב מה אני מכניסה לך רעיונות לראש. סומכת עלייך. אבל רבאק, תיזהרי. ואני לא מדברת על אורן. על זה עוד נדבר בפעם אחרת. אבל הגל הזה, אם הוא עושה משהו – הכי קטן – שעובר את הגבולות שלך בכל העניין הזה – את באה אליי ואנחנו הולכות ישר למשטרה, את שומעת? לילך, את שומעת?"
לילך יושבת במושב הימני, בוהה בשמשה הקדמית, מקשיבה-לא-מקשיבה לזרם התודעה של איילת, מדי פעם נתקפת בחילה קטנה של הלם אבל רוב הזמן יש לה מין חיוך קטן כזה בזווית הפה. בצד ימין, איילת לא רואה אותו. אולי עדיף.
כן, היא סיפרה לה הכל. טוב, כמעט הכל, אולי השמיטה איזה פרט פה ושם. לא דחוף לה, נגיד, לספר לה שהיא לא באמת גמרה ממנו. לא ישירות. פעם היא עוד תספר לה. לא עכשיו. נעים לה בבגדים של איילת, היא גדולה ממנה במידה וחצי והיא זקוקה עכשיו לספייס הזה בתוך הבד. היא הביאה לה ג'ינס נוחים וטי-שירט עם הדפס חמוד וחזייה אפורה הכי פשוטה. היא, כמובן, לא שמה לב שלילך שכחה לבקש תחתונים, אבל כשלילך ראתה אותם בשקית היא ניצלה את העובדה שאיילת לא מסתכלת והכניסה אותם בדיסקרטיות לתיק שלה. היא שלו, עד שתחליט אחרת, והיא לא תעז להמרות את פיו. לא כי הוא יגער בה, לא כי הוא יפגע בה, אלא כי היא פשוט לא מעוניינת.
והיא כל כך שמחה שיש לה את איילת. כל חברה אחרת היתה נוסעת איתה עכשיו למשטרה, אבל איילת מבינה. כלומר, היא לא באמת מבינה, כנראה, אבל משהו בתוכה מבין. כשהיא דפקה על דלת הגן, ולילך פתחה לה, עטופה בשמיכת צמר קטנה שמצאה באחד הארונות ושבקושי כיסתה את האזור שמאמצע החזה ועד מעלה הירכיים, העיניים של איילת נפערו כאילו ראתה חייזר אוכל סביח. היא חיבקה אותה חזק-חזק, ולילך הספיקה להגיד לה "הכל בסדר, לֶטוּס, הכל ממש-ממש בסדר. אני בפאקינג היי" ופרצה בבכי משחרר. כשנרגעה, איילת נתנה לה את הבגדים ואמרה לה "אני אוהבת אותך, לַחוּח. ואחרי שתתלבשי, אני רוצה לשמוע. אם את חושבת שאת יכולה לספר לי." והיא סיפרה.
*
עכשיו, במכונית, איילת שאלה אם לילך רוצה ללכת לשתות קפה איפשהו, או לבוא אליה, או שהיא תיכנס אליה. לילך אמרה שלא, שהיא בסדר. שהיא רק רוצה להיכנס קצת למיטה ולהתכרבל בתוך השמיכה עד שהילדים יחזרו. ושהיא תעדכן אותה בהמשך הערב. והן מגיעות אליה הביתה, ולילך אומרת "אני אוהבת אותך מלאן, לטוס. תודה שאת כזאת מבינה". איילת עונה לה, "אויש, סתמי ותביאי חיבוק. גם אני אוהבת אותך. אפילו שאת קצת סוטה".
היא נכנסת הביתה, ומסתנוורת מהחושך. אורן עדיין בעבודה, הילדים עדיין אצל חברים, בשאריות כוחה היא סימסה מהמכונית להורים המארחים וסיכמה שתאסוף אותם קצת אחרי שבע. יש לה 45 דקות לעצמה. למעשה, היו לה כבר קודם 20 דקות לעצמה, כשישבה בגן וחיכתה לאיילת, אבל 7 דקות מתוכן היא בילתה בלמצוא משהו להתכסות בו, ואז עוד 7 דקות בלנסות להבין מה קרה עכשיו. והיא לא הבינה. וככל שלא הבינה, זה רק חירמן אותה עוד יותר. את 6 הדקות האחרונות בגן היא העבירה בלהעלות זכרונות מהעבר הרחוק, פעם מזמן כשגל היה פה לידה, מעליה, בתוכה, והכריחה את עצמה לאורגזמה שקטה שלא ישמעו מבעד לחלונות הסגורים.
המיטה קוראת לה, אבל היא יודעת מה תהיה התחנה הראשונה שלה.
המייל של גל נכתב לפני יותר משעה. בחישוב זריז, הוא כנראה שלח אותו ממש כמה דקות אחרי שיצא מהגן. האיש לא מבזבז זמן.
"שלום לילך.
מקווה – וסומך עלייך – שמצאת את האדם הנכון שיוציא אותך מהסיטואציה המאתגרת שנקלעת אליה. אני מתאר לעצמי שאת קצת מבולבלת עדיין, וזה מובן. ההסברים, ככל שיידרשו, עוד יבואו. חשוב לי שתדעי שאני מעריך את ההתמסרות הזאת שלך. גם אם נדמה שהיא מובנת לי מאליה, היא ממש לא. אנחנו עוברים יחד תהליך. כן, גם אני. ולא יכולתי לבחור לעצמי אדם, אישה, שותפה, צעצוע ראוי יותר לעבור איתו יחד את התהליך הזה.
אני מניח שכבר עברת לבגדי הבית שלך, ואם לא, זה הזמן. תחזרי למייל הזה אחרי שתעשי זאת – "
היא בולעת רוק. היא שכחה מהחלק הזה לגמרי. איך יכלה לשכוח.
היא נכנסת למייל הקודם, עדיין לא מעזה להסתכל בכל הטבלה של בגדי הבית – משהו בזה מבעית אותה יותר מכל השאר – ומתמקדת אך ורק ביום רביעי: "טייטס בהיר, טי-שירט צמודה, כפכפים. בלי תחתונים עד למחרת בבוקר."
היא ממהרת לארון, מוציאה את כל הפריטים המתאימים (כמה זמן לא לבשה את הטייטס התכולים שכבר כמעט זרקה לפני שנה), מכניסה את הבגדים של איילת לשקית ותוחבת אותה לתיק שלה – ואז חוזרת למחשב כאילו חייה תלויים בכך.
"יופי, שמח שחזרת. יפה לך ככה" – היא אשכרה מסתכלת סביבה לראות אם הוא עומד לידה ומביט בה; ואז היא מבינה שלא רק שהוא לא יכול לראות אותה כך, בכלל סביר להניח שלעולם לא יראה אותה בבגדי הבית שביקש ממנה, וזה בכלל לא משנה. הוא ביקש וכך יהיה – "לענייננו: בעוד כמה ימים יום כיפור, אבל אנחנו כבר ציינו אותו, כידוע. בגן אנחנו עוסקים עכשיו גם בנושא הסתיו, ובטח תסכימי איתי, לילך, שאין דבר יפה יותר מהשלכת. העצים משירים את העלים שלהם בימים אלה, ואת, לילך, את משירה עכבות. פחדים. מגבלות. אני יודע, כבר השרת לא מעט כאלה בימים האחרונים, אבל זאת רק תחילתה של השנה. באביב אולי תצמיחי אותן בחזרה, אבל יש עוד זמן עד האביב. בינתיים, כדי שאוכל להשתמש בך לשביעות רצון שנינו, אני זקוק לשיתוף הפעולה שלך. ונסיון השבועות האחרונים מלמד אותי שאקבל אותו. זה הזמן לקחת לעצמך כמה דקות ולחשוב מאלו עכבות היית רוצה להיפטר השנה. את לא חייבת לספר לי. אני כנראה אגלה בעצמי. אם יש דברים שאת לא מעוניינת להיפטר מהם, שאת רוצה לשמור לעצמך, ספרי לי. אני אחשוב איך נוכל לטפל בזה. בינתיים, לכי לנוח קצת. עוד מעט הבית יתמלא ואת צריכה אנרגיות. עבר עלייך יום ארוך.
שתי הערות קטנות לסדר היום:
1. עוד שבוע סוכות. תכננתי לנו פעילות חג בלתי נשכחת. את רק צריכה להכין פיג'מה.
2. את זיון מופלא, לילך. חשבתי שרצוי שתדעי."
היא סוגרת את המייל. קמה מהמחשב, וצועדת כמו סהרורית אל המיטה. היא רק רוצה לשמיכה שלה. היא רועדת מבפנים והיא חייבת משהו שיחמם אותה קצת, אפילו רק לכמה דקות.
בדרך למיטה, היא שולחת מבט אל ארון הבגדים שנשאר פתוח. נדמה לה שהארנבות על פיג'מת הסאטן שלה קורצות לה באוזן אחת, אבל היא בטח סתם מדמיינת. נכון? היא מדמיינת הכל.
