דחף

אני כבר לא יודע מה לעשות עם זה. בא לי לברוח מהגוף שלי.

בא לי פשוט להיעלם לתוך האינסוף. מאוד מאוד קשה לי ובא לי כבר שמשהו מכל העבודה הקשה שעשיתי ישתלם כבר. 

אני מותש רגשית ופיזית. אם הייתי איש מאמין, עכשיו בערך הייתי מתפלל.

אין לי כוח להעמיד פנים שלא יצר החרמנות שלי מוביל אותי. אני לא עבד של אף "מלכה", אני עבד שלו.

אין לי רצון להשתתף בשום מבחן התאמה של "נשלט ראוי לממלכה" או כל ניסוח אחר של אותו רעיון שהוא שילוב של רטוריקה של הכרויות וניליות יחד עם פנטזיות של שולטות.

בא לי

רק

ללקק

נעל

C'est tout

אני לא מבין אתן מחפשות גבר שמספיק דביל כדי לשלוח למישהי תמונה מבלי שהם אפילו דיברו קצת לפני? 

מה טוב בזה?

אחר כך תתחתנו והוא יביא את פרטי האשראי לנסיך ניגרי.

שני אנשים שאלו אותי היום אם אני בסדר. עניתי בדיפלומטיות.

אנשים שעובדים איתי לא באמת רוצים לשמוע עכשיו שנמאס לי מהקליפה שלי.

אני מרגיש נוראי. היה לי דייט שהיא סיימה אחרי פחות משעה וחצי. בלי נשיקה בלי כלום. עצוב לי שנהייתי מכוער. הייתי חתיך ונהייתי מכוער. הייתי חתיך גם לממש מעט זמן, כזה 5-6 שנים. וידעתי שזה זמני. כי זכרתי מה זה להיות מכוער. ולא רציתי להתמכר. כי ידעתי כמה נוראית תהיה הנפילה.

אבל איך אפשר שלא? איך אפשר שלא להנות מהיחס הזה? איך שכולם פתאום נחמדים אליך? ומקשיבים לך?

היה נחמד כל עוד זה נמשך.

אבל עכשיו מה עושים עם עצמי? יש פה עוד גוף. אני עדיין חי. עדיין צריך לקום כל יום ולעשות דברים. עדיין לא רוצה להתפשר על בת זוג, אפילו אם אני מכוער.

אני רוצה לחיות. אני רוצה לנצל את החיים האלה. אני רוצה להיות מדהים בהכל. אני רוצה להוכיח לכל העולם כמה הם טעו לגביי.

_{https://www.pornhub.com/view_video.ph?viewkey=ph5ca9ea7319fb9}

כי כאילו, מנסים לשמור פה על רמה, לא? אנחנו סוטים מכובדים הרי.

אבל אם היו מבקשים ממני לתאר את כל פנטזיות הבול והדומינג המשותף שלי עם בת זוג דומית, הייתי פשוט מראה את הסרטון הזה.

הכרתי מישהי אתמול באחת האפליקציות. חמודה, כיפית, יצירתית. דיברנו והיה כיף ואז הלכנו לישון. היום כבר עברנו לוואצאפ ודיברנו מהצהריים עד הערב. אמרתי לה שמבחינתי אני מוכן להיפגש, לא התכוונתי להיום אבל באופן כללי. היא אמרה שעוד מוקדם לה. אמרתי שאני מבין אבל שיש גבול לכמה אני יכול לדבר בטקסט עם מישהי שלא פגשתי אף פעם. היא אמרה שהיא מבינה אבל לא יודעת מה לעשות מפה. הסכמנו שעדיף שנפסיק לדבר. 

חסר סבלנות? כן, זאת המגרעה הכי גדולה שלי. אבל זה לא רק זה. האישה הראשונה שהכרתי וירטואלית דיברתי איתה שבוע וחצי. בקורונה דיברתי עם בנות חודשיים. אבל תמיד אותו דבר. נפגשים וזה לא זה. אף אחד לא יכול לעמוד בציפיות של הדמות שפיתחת בדמיון אחרי כל כך הרבה זמן. ולפעמים אפילו לא נפגשים. הן מוצאות תירוץ וזה מתמסמס. 

אחרי כמה פעמים של לעשות את אותה פעולה ולחוות את אותן תוצאות אתה מרגיש שאתה חייב לשנות דפוס, אפילו אם רק כדי להגיד לעצמך שהפקת לקחים ואתה לא תקוע במעגל נצחי.

עצוב לי. כי אולי מיהרתי. אולי הייתי פזיז ויש משהו ביחסים עם דפנה שיכל לעשות לי המון טוב אם הייתי נותן לה את הזמן שהיא צריכה. אבל אני מרגיש שאני כבר לא יכול להמר ככה עם הזמן שלי. עם האנרגיה הנפשית שלי. אני לא יכול להמשיך לתת כל כך הרבה מעצמי למחוללת טקסט מצידו השני של מסך במרחק כמה קילומטרים בתקווה שיום אחד הצ'אט ותמונת הפרופיל יהפכו לשיחה ופרצוף מוחשי. אם זה אומר שאני אחמיץ את הדפנות של העולם, so be it.

מתי מגיעים לחלק הכיף? כי אני ממש מוכן.

לעיתים אני משתמש פה בבלוג לא למטרתו המוצהרת שהיא פרסום דברי זימה. לפעמים אני פשוט משתמש בכלי הזה כיומן/אמצעי ביטוי לרגשות שלי.

היום הוא יום כזה.

אני בדיכאון, בודד ומקנא בשותף שלי. 

ואני מרגיש כמו עבד (ולא במובן הטוב) לעבודה שלי.

אין פאנץ'.

לקחתי staycation

אשמח אם גם לכבוד המאורע אזכה למשאלה. אני רוצה אחד מהשניים:

או שיהיה לי מחר יום מדהים שבו אשן מלא, אוכל טוב ואשכב עם מישהי מדהימה.

או שכל מי שעושה את כל שאר הדברים האלה באופן קבוע ייפול מחר על הפנים, לא ישן בלילה ויעביר את היום בבדידות וחרמנות. 

רק יום אחד, אני לא חמדן.