הכרתי מישהי אתמול באחת האפליקציות. חמודה, כיפית, יצירתית. דיברנו והיה כיף ואז הלכנו לישון. היום כבר עברנו לוואצאפ ודיברנו מהצהריים עד הערב. אמרתי לה שמבחינתי אני מוכן להיפגש, לא התכוונתי להיום אבל באופן כללי. היא אמרה שעוד מוקדם לה. אמרתי שאני מבין אבל שיש גבול לכמה אני יכול לדבר בטקסט עם מישהי שלא פגשתי אף פעם. היא אמרה שהיא מבינה אבל לא יודעת מה לעשות מפה. הסכמנו שעדיף שנפסיק לדבר.
חסר סבלנות? כן, זאת המגרעה הכי גדולה שלי. אבל זה לא רק זה. האישה הראשונה שהכרתי וירטואלית דיברתי איתה שבוע וחצי. בקורונה דיברתי עם בנות חודשיים. אבל תמיד אותו דבר. נפגשים וזה לא זה. אף אחד לא יכול לעמוד בציפיות של הדמות שפיתחת בדמיון אחרי כל כך הרבה זמן. ולפעמים אפילו לא נפגשים. הן מוצאות תירוץ וזה מתמסמס.
אחרי כמה פעמים של לעשות את אותה פעולה ולחוות את אותן תוצאות אתה מרגיש שאתה חייב לשנות דפוס, אפילו אם רק כדי להגיד לעצמך שהפקת לקחים ואתה לא תקוע במעגל נצחי.
עצוב לי. כי אולי מיהרתי. אולי הייתי פזיז ויש משהו ביחסים עם דפנה שיכל לעשות לי המון טוב אם הייתי נותן לה את הזמן שהיא צריכה. אבל אני מרגיש שאני כבר לא יכול להמר ככה עם הזמן שלי. עם האנרגיה הנפשית שלי. אני לא יכול להמשיך לתת כל כך הרבה מעצמי למחוללת טקסט מצידו השני של מסך במרחק כמה קילומטרים בתקווה שיום אחד הצ'אט ותמונת הפרופיל יהפכו לשיחה ופרצוף מוחשי. אם זה אומר שאני אחמיץ את הדפנות של העולם, so be it.
