לפני 4 שנים. 3 ביוני 2020 בשעה 19:11
בא לי לקחת את האיש הכי שמח ברחוב ולדחוף אותו לתוך ערימה של זבל.
אני לא איש אלים. אני שונא אלימות ואני נרתע ממנה. אבל לפעמים בא לי שמישהו ידחוף אותי ברחוב כדי שאני אשבור לו את הפנים.
שוב, לא שזה יקרה. הפעם האחרונה שהכנסתי אגרוף למישהו הייתה בתיכון והרגשתי נורא לגבי זה. אפילו שהוא היה ילד אלים. הוא עדיין היה ילד, כמוני. שלא ידע איך לבטא את עצמו והושפע מאנשים שהיו אבודים בדיוק כמוהו.
אלימות מראה כמה אנחנו פגיעים. מסתובבים בחוץ עם חזה נפוח אבל אנחנו בסך הכל רוצים להגיע הביתה, שלא יפגעו בנו. כל התסכול הזה גורם לנו לחשוב שבא לנו להילחם אחד בשני, כשבאמת בא לנו לחבק אחד את השני. להרגיע. להגיד שהכל יהיה בסדר. לשמח.
רק מלכתוב על היצר הנוראי הזה אני נהיה עצוב. כל האנרגיה המבוזבזת הזאת. כל הטוב שהיה יכול לצאת ממנה. במקום זה מנותב ללפגוע, ללהרוס.
