בדיוק סיימנו טיול. כלומר לא באמת טיול אבל הלכנו. כלומר לא באמת הלכנו אבל דרכנו. דרכנו עליו, אני והיא, כל כך הרבה פעמים שהאפליקציה שסופרת צעדים בירכה אותה על זה שהיא עמדה ביעדים שלה להיום. אם רק האפליקציה הייתה יודעת שהיא עשתה את הצעדים האלה עם עקבים על גוף של גבר.
הוא נראה שבור. שוכב על הרצפה, לבוש רק בתחתונים, סימנים על כל הגוף. הוא התנשף בכבדות. שמתי את הרגל שלי על הפה שלו. הצליל הזה מפריע לי. הוא גם ישר התחיל להתעלס עם הסוליה שלי, כמו שציפיתי שהוא יעשה, וידעתי שזה יעזור להסיח את דעתו מהכאב.
על אף שהיא שחררה עליו המון תסכול היה נראה שהיא עדיין לא רגועה.
"בוא רגע," היא אמרה לי. היא הורידה לי את המכנסיים והתחילה לאונן לי. מן הסתם אהבתי את זה, והיא עשתה את זה עם המון אהבה והסתכלה לי בעיניים תוך כדי, אבל היה ברור לי שיש כאן עוד מטרה.
"תגמור לי על היד"
קצת הפתיעה אותי לא אשקר. אבל היי, אין לי סיבה לא לעשות מה שהיא אומרת.
גמרתי לה על היד. הרבה מזה גם עף על הבטן של השפוט על הרצפה. היא התכופפה אליו והושיטה את האצבע המורה שלה.
"תמצוץ"
היא הסתכלה עליו במבט כזה של דומינה, סמכותיות משולבת עם קצת כעס.
הוא נראה חושש. ובצדק. הציפורן שלה הייתה מעוצבת, צורה של סכין עם צבע ארגמן. הוא ידע שבנוסף להשפלה של לבלוע את מה שעל האצבע שלו היא גם תדקור אותו מהצד הפנימי של הלחי עם הדבר הזה.
"תמצוץ את האצבע! אתה שומע מה אומרים לך??"
הוא הסתכל עליי בתקווה שאחלץ אותו. אבל לא היה לי מה להציע לו. זה מה שהיא רוצה. אז זה מה שהוא יעשה.
הוא עצם את העיניים והתחיל לבלוע את האצבע. כסיים הוא כיווץ את שרירי הלחי שלו כדי להתחיל למצוץ. היא עשתה תנועת דקירה חדה.
הוא צעק מכאב, אבל האצבע שלה סתמה לו את הלוע.
התוכנית שלה התבצעה בדיוק כמו שהיא רצתה.
