דחף

שוחררנו כיחידה והחלטתי להתנדב ולהמשיך.

על פניו החלטה לא סבירה.

אבל בתכלס

בתקופה האחרונה אני מוצא יותר משמעות שם מאשר פה. יותר אחווה. ואפילו יותר שמחה.

לשם אסור להכניס את העצב. חוק לא כתוב כזה. הכל בפאוזה. עכשיו המורל גבוה. עכשיו רק מנסים להצחיק אחד את השני.

או שלחילופין פשוט מתמקדים בעבודה. עושים את מה שצריך. שם אתה אף פעם לא לבד. זה תיסכל אותי בזמנים מסוימים. אבל ברוב הזמן זה נתן לי כוח.

כרגע אני כבר כמעט שבוע בבית. מנוחה כפויה. עוד לא בעבודה, עוד לא בצה"ל. ואלה הרגעים הכי קשים. מעין פרסומת לחיים שתצטרך להתמודד איתם אחרי. ואי הוודאות גדול מדי מכדי לעכל. אז בורחים לפורקן.

וזה מה שאני עושה פה.