כבר בלי לשים לב התחלתי מיילדום. אני כבר רואה איך אני מפקד על פלוגה של נשלטים. האנרגיה הנשית קצת חסרה. נעליי בריל שחורות זה יפה. אבל סטיב מאדן אין כאן.
הכל נהיה יותר בוסרי. יותר חייתי.
לפני שחזרתי מהאפטר אחד הנשלטים שלי אמר שהוא רוצה שאני אצליף בו עד שהוא יבכה. פעם לא הייתי שם. עכשיו כן.
אני מרגיש שאני מסוגל לסשנים יותר עוצמתיים. לא רק בגלל החוויות האחרונות. זו לא רק ברוטליות. יש בי גם מידה של הכלה גדולה יותר לגברים. אני יכול להשפיל גבר עד אפר אבל לדאוג לו בכל שלב של הדרך, עד הרגע שהוא חוזר הביתה בשלום.
אני יותר ישיר. אין לי כוח למשוך אף אחת מהוניליות שאני פוגש בטינדר. זה מי שאני. לצאת איתי זה לצאת עם גבר שיש לו עבדים. או שאת רוצה את זה או שלא.
עדיין קשה לעכל אותי. אין לי ברירה ואין לי דרך להתחפש למשהו אחר. לפעמים אחרי שיש לי חוויה קשה אני קצת רוצה לא לחזור ממילואים. אני רוצה להתנתק. לחטוף פצמ"רים. אני בטוח שזה לא קל לקרוא. אבל אני פשוט לא מוצא את עצמי באספקטים הונילים של האזרחות. רק במשחק הקשה הזה של להשפיל ולהיות מושפל.