אני חשבתי שהיום הזה לא יזיז לי. הרי בסוף אף אחד ממש קרוב אליי לא נהרג.
היה אחד שהתאבד עם הנשק בצבא, אבל לא דיברנו אף פעם.
היה אחד שנהרג בקרב ב-7.10. היה איש מקסים. אבל לא היינו חברים ממש טובים.
היו כאלה שנהרגו לידי. קילומטר לשם. 700 מטר לפה. אבל לא הכרתי אותם בשם. תמיד לא ראיתי את זה קורה. רק שמעתי בקשר.
אז חשבתי שלא יזיז לי כלום. אבל נזכרתי בפחד מהמוות שתמיד היה שם. עוד במטחים בשומר החומות.
ואז ב-7.10 כשחיפשתי סכיני מטבח והלכתי לחפש חברה שתענה כבר להורים שלה כי פחדנו שהיא בנובה.
ואז בגבול הצפון, כל היום רקטות ונ"ט. בום פה. בום שם. תדריכים. מסוקים מעלינו מגיעים לפנות פצועים במצב קריטי. הרוג במוצב ליד.
ואז בעזה. הפחד מכל נסיעה. הרגשתי יותר בטוח בתוך בית של מחבל מאשר בתוך רכב. ידעתי מספיק מה קורה לרכבים, לטנקים. כל כך הרבה סביבנו נפגעו מנ"ט. הפחד מפציעה קשה. היובש בשפתיים. שתייה אינסופית של מים. המפקד שלי שאומר לי "אתה נראה לחוץ". כאילו אנחנו לא בפאקינג עזה.
היום הזה. הצו מילואים שפתאום צץ לו משום מקום. הכל מחזיר אותי לעימות הזה עם המוות. שגם ככה יגיע מתישהו. כמה אמיץ באמת אהיה אל מול המוות הבטוח? וכמה צריך להיות?
בבקשה בבקשה בבקשה מכל יישות באשר היא, אנחנו חייבים שכל הפעלת כוח תהיה במטרה לסיים את האלימות חסרת התכלית הזו. להפסיק להיגרר עם הפסיכים האלה למוות שהם כל כך רוצים. לשנות את המשוואה, לשנות את השיטה.
