אין לי תחושת החמצה על קשרים ארוכים שהיו לי שלא עבדו. מרגיש שניסינו הכל, שהוכחנו לעצמנו שזה לא זה ושאנחנו לא סתם מוותרים בקלות.
ההחמצה היא בקשר של שבוע כמו עם לירי. אופי מקסים אבל עם אדג׳. חריפה, חכמה, שנונה, נתנה לי פייט בכל החזיתות וגם ניצחה בלא מעט מהן.
בדייט האחרון שלנו אחרי שבוע אינטנסיבי סיפרתי לה על נושא הבדס״מ קצת יותר לעומק. נשלטים. סוויצ׳יות. Shoe fetish.
פחות מיממה אחרי היא הודיעה לי שזה לא בשבילה. גם כשהצעתי להיפגש לדבר על זה, ולהפיג את הפחדים שאולי היו לה מדבר כל כך מאיים שהיא לא מכירה ורק יכולה לדמיין, היא לא רצתה.
ואני כבר ראיתי במוחי איך אני מתחיל חיים שלמים איתה.
אני משתדל לשים את העבר בעבר. אבל ברגעים כמו מלחמה, אחרי שבועיים של תהפוכות רומנטיות שהתנהלו מעל ומתחת לקרקע, הכל צף ומרגיש תקוע בחזה ובגרון. כאילו רק לבכות, לצעוק או לשבור משהו ישחררו אותי. הילד הגדול שבי משחרר את הלחץ באופן מבוקר. ולאט לאט נותן ללירי להתפוגג לי מהתודעה.