רקוד איתי

דובי כבר כתב על קורונה ששינתה לנו את התוכניות (למי היא לא שינתה?)

אז בהמשך לביטול של הסשן, באמצע יום עבודה מטורף, בצד שלי, אני פתאום מקבלת הודעה ממנו:

וזה מה שקורה כשהשניים האלה יודעים שעובר עלי יום קשה: הם מצחיקים אותי בכל הזדמנות.

בצורה פרודוקטיבית, יש לומר. :)

}{ + }{

מזל שנולדת, בלתי נסבל אחד. 🙂

את האיחולים שלך קיבלת על הבוקר. 

רק אוסיף שלרגע אחד לא הצטערתי שהזמנתי אותך להיות חלק מחיי לפני יותר משלוש שנים. 

אתה איש מקסים ויקר, חבר אמת ונשלט שכל שולטת  הייתה רוצה לעצמה. האנטי הכי "בעד" שאני מכירה והרוע המקפץ הכי מתוק בהרמוני הקט. 😊

שולחת חיבוק ומזכירה שגם התקופה הזו תסתיים, ותוכל סוף סוף להתחתן עם דובי! 😇😈

מזל טוב, חמוד. 💋

בסוף שמתי את שניכם בפני בחירה קשה, שניהם היו מתוקים ובחרו נכון, אז אישרתי לפרזיט לאונן. :)

פתאום הבנתי שרוב האנשים לא באמת מקשיבים, הם רק מחכים לתורם להתחיל לדבר שוב.

הטקסט של דובי - כאן.

והמפתח אצלי. :)

סוף-סוף הגיע גם תורו.

הוא (כהרגלו) נהנה, אני (כהרגלי) עבדתי קשה וגם צילמתי. 

(לינוק הוא לא יודע, מסתבר).

(שלחתי את התמונה הזו לדובי, יחד עם עוד כמה, בשידור חי. כזו אני, נדיבה. דובי שאל בתקווה שהיה קשה לא לשמוע בין האותיות: "הוא מת, גבירתי?!" )

*ולמה בר מצווה, אתם שואלים?

כי הרסתי לו 13 אורגזמות, אלמנטרי. :)

(ובמקרה לגמרי יש גם 13 תמונות).

אני (מתלוננת על משהו שקרה לי היום):

- נשבר לי הבולבול!

דוב:

(שולח לי אימוג'י של אף).

אני: 

- דובי, אתה רומז שאני יכולה להשתמש באף שלך בתור בולבול חליפי?

דוב:

- אף, בולבול... מה ששלי - שלך, גבירתי. 

נשלט חלקי חילוף - כזה עוד לא היה לי. :)

כשהוא היה נער צעיר, הוא היה די מכוער, אני חייבת להגיד.

אף גדול מדי, שיער פרוע מדי, ידיים די קצרות וגוף לא ממש פרופורציונלי.

אבל אז הוא היה מחייך. חיוך שובב ומקסים,  אחד כזה שלא היה ספק שיכבוש אותך מיד ויגרום לך לרצות לראות את החיוך שלו שוב. עוד ועוד.

הייתה בו כריזמה מטורפת וטונות של כישרון.

הוא זיין את כל הבנות בשכבה. כולן רצו אותו. גם אני רציתי, אבל הייתי גאה מדי על מנת להתחיל איתו.

הוא אמר לי לא פעם שהוא מופתע איך עדיין לא ביקרתי במערת הרווקים שלו. הוא היה מתגרה בי, מולי, עם אחרות.

לא שיתפתי פעולה. עוד אז רציתי את הגברים שלי אחרת.

לימים הפכנו לחברים טובים. ואז למאוד טובים. ולהכי טובים. ואז נפרדנו, כי הוא נעשה בלתי נסבל ואני לא רציתי להכיל אותו ולאפשר לו כניסה לחיי, למשפחתי, למציאות הכל-כך שונה שבה אני חיה.

ידעתי שהוא הורס לעצמו את החיים, שהרס את החיים לאין ספור נשים שהיה איתן בקשר, ועדיין - אהבתי אותו, בגלל הילד שהיה, בגלל הכישרון הנדיר שלו, ובגלל החיוך השובב ההוא. המיוחד.

לפני כמה חודשים הוא מת.

התקף לב, האמבולנס הגיע כשהוא כבר לא נשם, הם קבעו את מותו והודיעו לאשתו הצעירה שזהו. שאין מה לעשות.

הסתובבתי כמה שבועות עם החיוך שלו מול העיניים, חיוך שהיה כל כך מיוחד, שגרם לכל כך הרבה אנשים להתקרב אליו לראשונה ולא לעזוב אף פעם, למרות ההתנהגות הבלתי נסבלת שלו. למרות השקרים. למרות ההרס שהוא פיזר מסביבו.

רק אני עזבתי. אני לא מצטערת על כך, לא.

אבל משהו בתוכי כל כך רוצה לראות את הזיק הזה שוב!

לחייך אליו בחזרה ולסטור לו.

להגיד שאני לא מרשה לו להרוג את עצמו, כפי שעשה את זה במשך יותר מ30 שנה.

ולשמור עליו, גם אם הרחק ממני, לאחרים. 

לעוד כמה חיוכים קסומים.

מהסשן. 

• דובי כתב על הצד שלו.
• אנטי כתב על הרגשות שלו ועל רצונו העז להרוג את דוב, אהוב לבו.
• צאביק לא כתב כלום, כי הוא בחל"ש (חופשה ללא שירות - זכויות יוצרים של הדוב) מההרמון מסיבות מוצדקות ששמורות במערכת.

ולי אין מוזה לכתוב בתקופה הזו.

אבל הייתה לי חתיכת מוזה לעשות, אז עשיתי. :)

חגגתי לו קבלת קביעות בהרמון.

הוא מאולף ומעולף, לדבריו. :)

יש לי תחושה שעל הסשן הזה הוא יכתוב, ויכתוב הרבה. :)