רקוד איתי

כשהוא היה נער צעיר, הוא היה די מכוער, אני חייבת להגיד.

אף גדול מדי, שיער פרוע מדי, ידיים די קצרות וגוף לא ממש פרופורציונלי.

אבל אז הוא היה מחייך. חיוך שובב ומקסים,  אחד כזה שלא היה ספק שיכבוש אותך מיד ויגרום לך לרצות לראות את החיוך שלו שוב. עוד ועוד.

הייתה בו כריזמה מטורפת וטונות של כישרון.

הוא זיין את כל הבנות בשכבה. כולן רצו אותו. גם אני רציתי, אבל הייתי גאה מדי על מנת להתחיל איתו.

הוא אמר לי לא פעם שהוא מופתע איך עדיין לא ביקרתי במערת הרווקים שלו. הוא היה מתגרה בי, מולי, עם אחרות.

לא שיתפתי פעולה. עוד אז רציתי את הגברים שלי אחרת.

לימים הפכנו לחברים טובים. ואז למאוד טובים. ולהכי טובים. ואז נפרדנו, כי הוא נעשה בלתי נסבל ואני לא רציתי להכיל אותו ולאפשר לו כניסה לחיי, למשפחתי, למציאות הכל-כך שונה שבה אני חיה.

ידעתי שהוא הורס לעצמו את החיים, שהרס את החיים לאין ספור נשים שהיה איתן בקשר, ועדיין - אהבתי אותו, בגלל הילד שהיה, בגלל הכישרון הנדיר שלו, ובגלל החיוך השובב ההוא. המיוחד.

לפני כמה חודשים הוא מת.

התקף לב, האמבולנס הגיע כשהוא כבר לא נשם, הם קבעו את מותו והודיעו לאשתו הצעירה שזהו. שאין מה לעשות.

הסתובבתי כמה שבועות עם החיוך שלו מול העיניים, חיוך שהיה כל כך מיוחד, שגרם לכל כך הרבה אנשים להתקרב אליו לראשונה ולא לעזוב אף פעם, למרות ההתנהגות הבלתי נסבלת שלו. למרות השקרים. למרות ההרס שהוא פיזר מסביבו.

רק אני עזבתי. אני לא מצטערת על כך, לא.

אבל משהו בתוכי כל כך רוצה לראות את הזיק הזה שוב!

לחייך אליו בחזרה ולסטור לו.

להגיד שאני לא מרשה לו להרוג את עצמו, כפי שעשה את זה במשך יותר מ30 שנה.

ולשמור עליו, גם אם הרחק ממני, לאחרים. 

לעוד כמה חיוכים קסומים.