(מהארכיון, כי נעים להיזכר)
מחסום "ארוך".
הרכבת מתעכבת ומכוניות רבות עומדות בלי לזוז.
חם בחוץ, המזגנים עובדים, החלונות סגורים.
אני יושבת באוטו ושומעת רדיו.
זוהי בדיוק אותה שעה שבגלי צה"ל יש מוזיקה לרוחי.
אריק אינשטיין שר את "פרח הלילך" ואני נמסה כמו בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה ומשעינה את ראשי לאחור. עוצמת עיניים, ומתחילה לשיר בשקט יחד איתו.
אני נשארת ככה כמה שניות, אבל משהו מציק לי מצד ימין.
אני פוקחת את העיניים ומסתכלת ימינה.
ממש לידי, במזדה לבנה יושב גבר במדים, גדול ורחב כתפיים, ראשו מופנה לכיוון שלי והשפתיים זזות. הוא מסתכל עלי ומחייך.
ואני מבינה פתאום שהוא שר כל הזמן הזה יחד איתי, את אותו השיר.
אני מרימה את הגבות בהפתעה, ומחייכת אליו.
הוא מחזיר לי חיוך ילדותי מאושר ומנסה להגיד עוד משהו, אבל המחסום עולה והמכוניות מתחילות לזוז.
אני לוחצת על הגז. הוא נוסע ממש לידי, אני רואה אותו בצד ימין שלי כל הדרך עד לרמזור הבא.
ושם אנחנו שוב נפגשים.
אני מסתכלת עליו במכוון. אני רואה אותו נבוך נורא. זה ממיס אותי לחלוטין, המבוכה הזו של איש גדול במדים.
אני רואה את החלון שלו יורד ומורידה גם את שלי, מתפללת בלב שלא ינסה "להתחיל" איתי בצורה שתקלקל לי את החוויה הזו.
"אין על אריק אינשטיין", הוא אומר לי בקול נעים למדי. וקצת מסמיק.
"נכון", אני מסכימה איתו בחיוך.
"וזה מצחיק איך שרנו ביחד", הוא מוסיף.
הרמזור מתחלף.
"נסיעה טובה", הוא מספיק לאחל לי. "ותודה לך".
ואני חוזרת הביתה וחושבת על הפרח האהוב עלי ועל הגברים הגדולים האלה שעדיין מסוגלים להסמיק באור האדום של הרמזור...
