הוא מתקשר אלי כבר שבועיים בניסיון נואש למכור לי שירות כלשהו.
לא לי אישית, אלא לאותו הסופרמרקט שבו אני הקופאית הראשית. :)
בינינו? הוא מעצבן. הוא דביק. הוא נרקסיסט וחסר טקט. ובנוסף לכל, בטוח שהוא קזנובה מודרני.
בדיוק כמו שאני (לא) אוהבת.
היום, כשהעבירו אלי שוב שיחה ממנו, הוא ניסה טקטיקה אחרת: הוא החליט להחמיא לי.
הוא התייחס לפרט כלשהו בשיחה הקודמת שלנו, ש - אלוהים יודעת איך - הצליח לקשר עם פרט אחר שבירר עלי.
הוא כל כך התרגש לפני המהלך המאוד (לא) מתוחכם שלו, עשה הקדמה ארוכה על מנת לבדוק שאני כל כולי מרוכזת בו, בדק אם אני שומעת אותו טוב, אם אני לגמרי פנויה בשבילו... כבר שם הבנתי שתיכף הוא יוציא מהכובע איזה שפן דהוי.
נתתי לו להרגיש מלך. הנהנתי מילולית, במרץ שלא היה מבייש תלמידה מצטיינת בשיעור ספרות. עזרתי לו להרגיש הכי נוח, ודי בטוח שהנה, סוף-סוף, אני אשנה את דעתי.
השפן היה לא סתם דהוי. הוא היה... מממ... עכברון סליזי, בעל קונטקסט מיני ומצ'ויסטי במיוחד.
הוא אמר את מה שתיכנן להגיד והשתתק בפאוזה תיאטרלית למדי. גם אני שתקתי.
"הלו?" הוא בדק שאני חיה. "את שומעת?"
"כן", השבתי, "כולי אוזן".
"אז מה את חושבת כעת על ההצעה שלי?" היה משהו בקולו שהביע לא סתם תקווה, אלא ביטחון מוחלט בהחלטתי החיובית.
"אני נפעמת", אמרתי לו בחיוך.
"ממני?", הוא צחק והייתה שם אינטונציה של מנצח בליגת האלופות.
"לא", עניתי לו. "מהסבלנות שלי".
"אה?!?!" - הוא לא הבין, מסכן.
"אני נפעמת מהיכולת שלי להקשיב לכל הבולשיט הלא קשור שאתה מנסה למכור לי כבר שבועיים, ולא לתייג אותך תחת האשטאג #me2 בפייסבוק, למשל. אבל בוא, נסה להוסיף עוד כמה מחמאות כאלה, ונבדוק יחד אם אני מצליחה להתאפק גם הפעם".
הוא סגר את הטלפון אחרי "סליחה" מהירה ומגומגמת.
יש לי תחושה שיהיה שקט בסופרמרקט שלנו בתקופה הקרובה. :)
