אני ואנטי יושבים בבית קפה. (נשמע כמו התחלה של איזו בדיחה, נכון?)
מזמן לא נפגשנו, יש מלא מה לספר אחת לשני, אז אנחנו אוכלים (טעים לנו, לי במיוחד), הוא קצת מעקם את הפרצוף כשאני גורמת לו לאכול משהו שהוא לא סובל, אבל הוא אוכל, ואני צוחקת.
וכיף. ממש. יש לנו מלא נושאים משותפים לשיחה הזו, והיא זורמת, והזמן טס, והמלצריות מחייכות אלינו ו... מגיע הזמן לקפה.
"תרצו קינוח וקפה?", שואלת אותנו ילדה בלונדינית מתוקה.
"מממ... קינוח לא, קפה - מאוד."
"גם אני אשמח לקפה", אומר לה אנטי, "הפוך, בבקשה".
"כן", אני אומרת לילדה, "הפוך גם לי, חזק אבל".
"ולי חלש", הוא מוסיף.
הילדה מהנהנת ועפה למטבח.
אנחנו ממשיכים לקשקש וצוחקים (אני יותר, כי הוא מצחיק, במיוחד כשהוא נבוך), וכעבור כמה דקות הקפה מגיע, ומביאה אותו המלצרית השניה, ברונטית.
כוסות קפה השקופות שונות בצבע: אחת כהה יותר (קפה חזק), השניה - בלונדינית כמו ההיא שלקחה לנו את ההזמנה.
הילדה כמעט מניחה לידו את הקפה החזק יותר, ואז תופסת את עצמה ושואלת:
"למי החזק, בבקשה?"
"לי", אני עונה לה, לוקחת את הכוס מידיה ומסתכלת איך היא מניחה את הכוס השניה מולו.
"כן", אני מחייכת אליה, "מפתיע משהו שהחזק הוא בשבילי, נכון? הגברים של ימינו - זה לא הגברים של פעם", אני צוחקת ומסתכלת איך הפנים שלו מאדימות קצת.
"אוי, את כל כך צודקת", משיבה לי האפרוחית, "לגמרי לא כמו פעם".
-----
הוא איש חמוד להפליא. אני ממש אוהבת אותו.
ואמנם לא אקח אותו כנשלט, אבל - בינינו? - השפלונת קטנה באמצע יום בהיר יכולה להוות קינוח נחמד לארוחת חברים טובה. :)
------
ואף מילה על הכרובית, אנטי.
:)
