(שני פוסטים מהארכיון שלי, די אקטואליים גם היום)
FIREWORKS
ישנם אנשים שנורא מזכירים זיקוק בודד.
מופיעים פתאום - יפים כאלה - באמצע השמיים - מאירים את הכל, סופגים את ה-WOW שהם גורמים לו - ומתפוגגים.
אנשים... מממ... קצרים כאלה.
חד-פעמיים, ללא אופציה של שימוש חוזר.
זבנג אחד - מלא רעש - ואופס... לא נשאר כלום.
אז אם כבר זיקוק, אני רוצה מופע זיקוקים ארווווווך... :)
ועדיף כמה.
אחד אחרי השני.
גרילנדות***
פעם כתבתי על אנשי הזיקוקים.
לפני כמה ימים דיברתי עם X, והוא הציע לי שם מדויק להפליא לקטגוריה אחרת של אנשים שפגשתי כאן:
המהבהבים.
הגרילנדות על עצי אשוח תמיד הפנטו אותי, כשהייתי ילדה.
ההבהובים האלה המנצנצים, התחלופה הקצבית הזו בין האור הצבעוני לבין העדרו...
במיוחד כשחושך מוחלט מסביב, ומלא קישוטים שתלויים על העץ מקרינים את האור הקסום הזה לעיניי הילדה המוקסמת.
הגרילנדות עשויות מנורות מיוחדות. הן לא נשרפות. הן בנויות לעבודה הקשה הזו של הבהוב במשך זמן ארוך ביותר.
אז המהבהבים, בשונה מזיקוק החד-פעמי, מופיעים ונמוגים מספר רב של פעמים.
הם מקסימים. הם מיוחדים. הם חכמים. סקסיים. מושכים. מגרים את כל החושים יחד.
הבהוב אחד - הפסקה של כמה שבועות, חודשים - שוב הבהוב - שוב אינם - ושוב ניצוץ עוצר נשימה.
והם חוזרים, וחוזרים, ואומרים שהפעם חזרו לתמיד, כדי להיות כאן, להתמסר, להיות אחרים, להתחיל מחדש, במלוא העוצמה, שהפעם באו כדי להישאר.
אבל ... הבהוב ... אין אור... עד לפעם הבאה.
ואני, אני אדם רגיל, אתם יודעים. עור, עצמות, ציצי...:)
אני מסתכלת על הגברים הקרועים האלה, מחייכת חיוך עצוב של הבנה ושואלת בלב "מתי הוא כבר יבין שאין לו ביצים להישאר?"
אני כנה עם עצמי: ההבהוב הזה מהפנט אותי לפעמים, כמו בילדות.
אז בשלב כלשהו, כשהקנים והמדוכים שלי מתעייפים, אני פשוט ניגשת לשקע ומנתקת את זרם החשמל בהחלטיות.
ההבהובים יחזרו בחלום, יפים מתמיד, חגיגיים כאלה, מושכים, מהפנטים...
שם, בחלום, מותר להם להבהב.
אבל כאן, בעולם הפרגמטי שלי, אעדיף אור חזק וקבוע.
או את האופל, כשבא לי לנוע בין הצללים.
ורק אני אבחר מתי להחליף בינם.
רק אני.
*** מוקדש לכל המהבהבים המקסימים שפגשתי, בתקווה שיום אחד תעזו למצוא לעצמכם אור אמיתי או אפלה מספקת.
נ.ב. שנה אזרחית מוצלחת שתהיה לכולנו. :)
