בדרך הביתה, בשיחה טלפונית, ביקשתי ממנו לשיר לי שיר.
לגיטימי, לא? אני שולטת אכזרית, מותר לי. :)
הוא סירב בתירוץ שאת זה הוא לא יודע לעשות.
נו, באמת. תלמד! מה זה התירוצים האלה?!
(אני מתה על הצחקוקים הנבוכים שלו. פשוט שיא העונג, להביך אותו כשהוא מוקף באנשים.)
ואתמול - מה בסך הכל רציתי? - שישכיב אותי לישון אחרי יום עבודה שבו לא ישבתי דקה.
התרוצצתי בין קופה משנית לקופה הראשית, לא שתיתי ולא אכלתי, חזרתי הביתה מותשת.
"תשכיב אותי לישון", כתבתי לו.
הוא קפץ על המשימה כמו נמר, והתחיל "להשכיב" אותי בצורה... מממ... יצירתית ומפורטת.
רק מה? נעמד לו באמצע, לטיפשון, והבוקר המיטה הייתה רטובה מהרגיל. :)
אני, לעומתו, ישנתי נהדר.
(זה כי אני אכזרית, לא כי הייתי עייפה.)
הוא מתוק, קצת דביק (הרבה!), קצת רטוב (אנטי, היום אלך לישון ללא העזרה שלך), אבל באמת גבר-גבר שמתמסר מתוך אהבה, ונעים לי לקחת ממנו עוד ועוד.
}{
