"טוב, חתיכי, וכעת לשאלה החשובה..."
הוא סותם. לא קל לו לסתום. אם לאפשר לו לדבר, הוא ימשיך עד מחרתיים, ולי, אוף עם התקופה הזו, אין זמן לנשום.
"מה, גבירתי?"
השבוע הזה היה קשה לי במיוחד. קרו כל מני בלת"מים, שלא השאירו לי, ברוב הימים, זמן אפילו בשביל לאכול. הסתובבתי לחוצה, עמוסה ובחלק מהזמן - גם מתוסכלת בגלל דברים שלא היו תלוים בי.
והדבק הזה - לא זז ממני מילימטר. התפנה בכל רגע שבו רציתי ויכולתי לשפוך, והקשיב. בשקט. עודד ותמך, והצחיק גם, ברור. :)
"והנה השאלה. ולא, אתה לא יכול לענות לי ב"לא יודע, גבירתי". אני רוצה שתדע. עכשיו."
שקט בצד השני.
"היית פשוט נפלא השבוע, וחלק מהבריאות הנשפית שלי בסיומו - אני חייבת לך. היית ונטילטור נהדר, בובון. אני רוצה להעניק לך פרס. אתה יכול לבקש ממני משהו שמאוד בא לך שאתן. קדימה."
אני שומעת את השקט שלו וצוחקת:
"אני לא רואה את פרצופך כרגע, אבל אני יודעת על בטוח שיש לך עכשיו הבעה של ההוא, בתמונת הפרופיל שלך, שמסתכל על הגברת שלו..."
"יואו, איך את יודעת, גבירתי?! בדיוק כזה, זה גדול..."
אני יודעת, ואני יודעת גם מה הוא יבקש בהתחלה ובהמשך.
"אני רוצה כמה שעות איתך, גבירתי. רק איתך. לידך."
"אבל זה לא תלוי רק בי, טמבל. בקש משהו ריאלי."
"טוב", הוא עונה לי. "אני אחשוב ואבקש, גבירתי". הוא נשמע מבולבל ו... שקט כזה. לא משהו שהוא טבעי עבורו.
"ממש לא, חמודי", אני צוחקת. "אתה תבקש את זה כאן ועכשיו."
"אוף, גבירתי. למה אמרת לי שאני לא יכול להגיד פשוט "אני לא יודע"?!"
אני ממשיכה בפקק הבלתי נגמר שבו אני זוחלת כבר כמעט שעה ומחייכת.
"פוסט, גבירתי", אני שומעת מבוכה מתוקה בקולו. "תוכלי לכתוב עלי פוסט?"
"ברור, אם זה מה שאתה מבקש... ועל מה אתה רוצה שאכתוב, חתיכי?"
"מממ...", אני שוב תופסת אותו לא מוכן. "אולי - על מה שלא חשבת עלי וכעת את כן חושבת?"
"טוב", אני מסכימה. "תקבל פוסט. הרווחת ביושר".
הוא שמח. מאוד שמח. ומיד מוסיף:
"אבל אני מבקש שיירשם בפרטוקול שמה שאני באמת רוצה, זה כמה שעות למרגלותייך!"
הנה, אנטי. נרשם. :)
---------------
ומה שלא ידעתי עליו, וכעת יודעת, זה שהוא חבר הרבה יותר טוב מכפי שחשבתי שהוא, לפני שהפך לשלי.
וגם - שהוא גבר חזק, אמיץ, אוהב ותומך, כמו שרק גברים מהסוג הנדיר הזה יודעים להיות.
ועוד משהו שראוי לציון מיוחד, כי גם את זה לא ידעתי בהתחלה:
אני שמחה שאתה שלי, דבק. :)
}{
