עוד יום מטורף, אני כבר לא סופרת אותם.
אנטי בקצה השני של הארץ, עסוק בעבודתו, אבל מרחרח איך ניתן לסייע לי.
אני מספרת לו שאני חייבת לתלות איזו מודעה. כן, כזו, מודפסת על נייר. כן, אני אולד פאשנד.
מה עושה אנטי? ניחשתם נכון. מבקש שאשלח לו את המודעה ו... נוסע לתלות במקומי.
נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון.
מה אני אגיד לכם... עוד לא היה לי נשלט שירותי כמוהו.
נכון, גם בלחץ כזה לא הייתי מימיי, כן, אבל הוא באמת משהו מיוחד, הפסיכי הזה.:)
יותר מאוחר, כשאני כבר בדרך הביתה, הוא עושה לי ונטילציה טלפונית יומית. אני מספרת לו על היום שלי, הוא מקשיב ומקלל ביידיש (כי ביידיש זה נשמע עסיסי יותר) את הפוסטמה שעצבנה אותי. זה קורע, ממש אבל. הוא נהנה מהצחוק שלי, אז מקלל אותה עוד קצת. שלא יחסר, חלילה.
אני קוראת לו "נער שליחויות שלי". הוא מתמוגג מה"שלי" הזה, ומוסיף שהוא שמח שהוא לא נערה...
"פ.ז.י ", אני עונה לו עם חיוך מרושע. (באנטימטרית מדוברת - "פעם זה יקרה".)
הוא משתנק. אני שוב צוחקת.
גם זו דרך לא רעה להשתיק אותו, בהיעדר גאג. :)
בובון. }{
