הוא.
ככה, פשוט.
יהיה יומרני מצידי להגיד שזה בגללי. אני לא לוקחת קרדיטים שלא מגיעים לי.
אבל בעזרתי, כן, הגבר הזה הופך למישהו שנעים לי בחברתו בדרך מאוד מיוחדת ומדויקת לי.
ידעתי התמסרויות בחיים. גם באתר הזה, וגם מחוצה לו.
הייתי מוערכת, מוערצת ונאהבת. ועודני.
אבל ככה? (כאן הוא יתעלף, מסכן, אבל... נו, שוין, שיתעלף.)
ככה לא הייתי "מוקפת" אף פעם. באהבה הזו ה"דביקה", במחשבה על כל צעד ושעל שלי, בהתכווננות המיוחדת הזו שלו... לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל-כך במרכז. (ואני במרכז כל החיים, וזו לא אמירה מטפורית).
הוא לומד אותי, כמו ספר עב כרס, הוא משנן כל דבר שנוגע לי. הוא זוכר כל שם שאי פעם הזכרתי בשיחה, כל פרט בעבודה שלי, הוא מכיר את הלו"ז שלי בעל פה, הוא שם לב לכל אנחה שלי ולכל חיוך, הוא נדחף לעזור בכל דבר, ולפעמים אני צריכה ממש להרים קול שיירגע כבר ויפסיק לנסות להציע את הפתרונות היצירתיים האנטימטריים שלו.
דבק מגע אמיתי. :)
אבל הכי? באמת - הכי?
הוא לומד איך לאהוב אותי בצורה שהכי מתאימה לי.
לכי תסבירי למישהו שאין לו את הלב הזה ואת הראש הזה מה היא התמסרות אמיתית.
ניסיתי כמה פעמים. ועם כל הדידקטיות שבי - לא הצלחתי.
כי הדבר הזה הוא כמו הכריזמה: או שיש לך אותו, או ש...
היום, בשיחה איתו, אמרתי שמדי פעם אני... מתלהבת. "מתאהבת" בעוד גבר מקסים ומיוחד שגורם לי להאמין שהוא נכון לי. עוד אחד שמסיבה כזו או אחרת גורם לי לרצות לקחת אותו לעצמי.
זה נגמר מאוד מהר, לרוב: ההתלהבות נגמרת ואיתה - גם הרצון.
עם אנטי - הכל הפוך. הרצון רק מתגבר.
"מה אתה מרגיש ממני, דבק?"
"כלומר, גבירתי?"
"מה אתה מרגיש שאני משדרת אליך?"
(הוא חושב ממש שניה ועונה) "הכרת תודה, גבירתי".
ואני צוחקת שאני, כנראה, שולטת גרועה, אם מכל הדברים שאני יכולה לשדר לנשלט, זה הדבר העיקרי שהוא מרגיש ממני.
אבל היי... זה נכון. ויהיה מצחיק עוד יותר להתכחש לזה, אז...
אני שמחה שאתה בחיים שלי, דבק.
אתה מרפא לי את הלב.
}{
