"מאיפה אני לוקחת כוחות לכל השיט הזה כל כך הרבה זמן?", שאלתי אותו.
"איך אני לא קורסת? אני אמורה כבר, לדעתי. לדעת כולם".
אני שואלת אותו כי הוא חכם. וגם וכי הוא טוב בביולוגיה.
אני רוצה תשובה ביוכימית. אני די דורשת אותה.
אני לא רוצה לשמוע ממנו שאני חזקה. אני לא מוכנה להסתפק בתשובה הזו.
הוא נאנח. הוא מלטף לי את היד ומסתכל לי עמוק לתוך העיניים המלאות בדמעות שלא ממהרות לפרוץ.
"כי את חזקה", הוא אומר לי. אני כמעט קמה והולכת. כל הגוף שלי נדרך ומוכן להתרומם מהכיסא הנוח שבמשרד שלו.
הוא תופס לי את היד בתנועה שלא מאפשרת לזוז, אבל היד שלו רכה ומנחמת.
"כי את חזקה. ואת עקשנית. ואם החלטת משהו, את לא מאפשרת לעצמך להתחרט. כי את לא מוכנה להפסיד, את לא מוכנה לוותר".
אני זזה בחוסר שקט על הכיסא, ולמרות העייפות התהומית, ממשיכה להקשיב למילים שלו שלא מספקות אותי. לא לתשובה הזו איחלתי.
"אני לא רוצה לשמוע על החוזק", אני אומרת לו. "זה לא האופי. זה לא האגו. זה חייב להיות משהו כימי. חייב!"
הוא מלטף לי את היד, ברכות שכבר מזמן לא מפתיעה אותי, הוא מטפל במכאוביי כל כך הרבה שנים, שכבר מזמן הפך מרופא לסוג של מלאך שומר.
"תסביר לי!" אני דורשת. "תמצא הסבר שיספק אותי. אני רוצה לדעת מה הוא מקור הכוח שלי. אני רוצה לשים עליו אצבע".
הוא קם ומושיט לי יד.
הוא לוקח אותי למראה שתלויה מעל הכיור.
הוא מעמיד אותי מולה ונעמד לצידי.
הוא שם את האצבע על החלק השמאלי של חזי. ולוחץ בעדינות במרכז המקום.
"כאן מקור הכוח שלך. אני לא מכיר הרבה אנשים עם לב כמו שלך. הוא רך וחזק. הוא עקשן וגמיש. גם את השיט הזה את תנצחי, בזכותו."
כעשרים דקות מאוחר יותר, אני יושבת במכונית וחושבת על התקופה האחרונה בחיי. על הפרידות, על פרידה אחת שהייתה ועודנה קשה מנשוא, על כמה אנשים טובים ואהובים שהעדיפו ללכת, על כמה אחרים שנכנסו לחיי ומסרבים לעזוב, למרות שאין לי זמן - וגם לא לב - עבורם.
ועל הלב שלי.
"אתה חי", אני לוחשת לו, "אתה רק חייב קצת לנוח. אתה עוד תאהב, אתה תראה".
אני נאנחת, מדליקה סיגריה ומתחילה לנהוג. ברמזור אני רואה ילדה קטנה עם גור כלבים פיצי על הידיים חוצה את הכביש. הילדה מחייכת חיוך מאושר, האב הגאה לידה נראה מאושר לא פחות.
אני רוצה לחייך לעברם, אבל פתאום פורצת בבכי מבולי ומשחרר.
יום אחד גם זה יעבור.
או שלא.
וגם זו לטובה.
