תור במשרד ממשלתי. ערב. המון אנשים, כולם עייפים.
אני מתיישבת ליד בחורה צעירה וסקסית לכל הדעות.
ברונטית עם שיער ארוך ומבריק שמסגיר החלקה יפנית איכותית, בעלת חזה שלא היה מבייש אפילו אותי ומכנסוני ג'ינס שלא משאירים מקום לדמיון. היא מתכתבת עם מישהו בנייד שלה (אני בטוחה שזה היה מישהו ולא מישהי), ומחייכת בכל פעם שמקבלת עוד הודעה.
מולה (ומולי) יושב דוס צעיר שמנסה מאוד לא להסתכל עליה.
בכל פעם שהוא מרים את מבטו, אני מרימה את גבתי השמאלית. הוא רואה שאני מסתכלת עליו, מוריד את המבט מהר ומסמיק כמו עגבניה שהבשילה.
בשלב כלשהו הוא קם ממקומו, מצמיד את הכובע השחור למכנסיים והולך לשבת בפינה אחרת.
אני ממשיכה לחייך, משועשעת מהסיטואציה.
כעבור כמה דקות, הבחורה הצעירה קמה והולכת לשתות מהקולר שנמצא באותה הפינה שאליה עבר הדוס.
הדוס המסכן נראה חסר אונים לגמרי: הוא מת לברוח משם, אבל אין לו דרך להימלט בלי לגעת בבחורה שנעמדת ליד הקולר וממשיכה להתכתב.
הוא מסתכל עלי ואני קוראת "הצילו" במבט הנבוך שלו.
אני מחייכת, אין לי שום כוונה להציל מישהו בשעה הזו של ערב.
הוא מצמיד את הכובע חזק יותר ומנסה - בצורה די נואשת - לקרוא בספר שעטוף בניילון דהוי.
וכאן אני מבינה ששום דבר לא היה במקרה.
הבחורה מתכופפת קצת מעליו ואומרת לו בקול חתולי מלטף:
"סלח לי, מה השעה?"
הדוס קצת קופץ על הכיסא, קם ממקומו בשנית ובורח מהחדר.
הבחורה מתיישבת לידי, מסתכלת עלי ואומרת בקול רם:
"לפני שבאת, הוא תקע בי מבט במשך חצי שעה. הייתי חייבת להביך אותו בחזרה..."
את כאן, מיידעל'ה? :)
