תמיד כשאני מדוכדך או עצוב אני מרגיש שחייב
חייב לשתף אותה , חייב לשמוע אותה
הלילה אחריי המון זמן התכתבנו מעט בהודעות
היא כמו תמיד מיד הרגישה אותי
היא ידעה שאיני במיטבי
שוחחנו ובפעם הראשונה בכל שנות הכירותי איתה נכשלתי
נכשלתי כי לא הצלחתי "להקיא" כמו שהיא אומרת או לספר הכל
אני כל כך רוצה לבכות , ולא הצלחתי לראשונה מולה
לא רציתי שהשיחה תהיה דכאונית עד שאני זוכה לזמן עימה
והיא כמו תמיד בדרכה המיוחדת גורמת לי להרגיש מיוחד וטוב ומחייכת אותי
אז כששאלה נגעתי בנקודה הכי קטנה בכאבי
היא ידעה היטב להראות לי שאני בוחר בדרך הזו...
גם לא רציתי להצטייר בעיניה כ "מסכן"
נשים לא אוהבות אותנו כאלו וזה עלול להרוס לי כל הזדמנות שאולי תהיה לי מולה
כלפי חוץ אנשים מאוד אוהבים אותי
קל לי לבנות חברויות אך קשה לי לטפח אותן
ואני מרגיש לאחרונה שכל מי שהיה קרוב אליי כבר לא...
חברים , התרחקו וכן גם לי יש חלק בכך
נשים , בהתבוננות לאחור, בכל מערכות היחסים שהיו בחיי הן עזבו
אני מרבה לחשוב לאחרונה שכולם מתרחקים ממני
זה מעציב אותי
אני פתאום מגלה שגם דברים שבחרתי לעשות מתוך אהבתי אליהם , אינם כמו שחשבתי
אני מגלה שהצורך שלי למשל בשליטה ובהשפלה הוא מעל לכל
כאילו שזה הדבר היחיד שיישחרר אותי וייגרום לי להנות ולחייך
איזו אשה תרצה לחיות עם מישהו כמוני שזקוק לזה ביום יום?
זה מעציב אותי
ואילו כעת , הכל צף שוב והיא כבר לא לידי
לא יכול לשתף ולספר לה כעת
והדמעות
אפילו הן לא מצליחות לשטוף את המחשבות
:(
