שירבוטים

מחזיקה מוט ברזל ארוך, מעט חלוד, מתפורר לו על הרצפה, על הפרצוף שלך. אתה פוקח עיניים גדולות , כמו כלב שסר למרות בעליו,

מסתכל בי בחשש עם התלהבות, חיבה ואמון.

תחושת ההמתנה מחשמלת, מניחה את המוט על הגחלים הלוהטים של האח, מרגישה אותו, לא לוהט מידיי, ומניפה אותו בחוזקה על הישבן שלך. אתה משמיע זעקה מבעד לגאג, כמו חייה מיוסרת, עוקץ לי מעט בלב, מזכירה לעצמי שאתה רק בן אדם.

נפלט לך ריר מהצדדים והגאג נשאב לך לתוך הפה, בעוד העיניים שלך משדרות ציפייה, בוחנות אותי או את עצמך, כמה תוכל.

ממשיכה להצליף בלהט, שומעת את הגניחות שלך ומתחילה לי רטיבות בין החלציים.

בשר הישבן שלך מתחיל להחליף צבעים ,עוד מכה אחת נוספת ונכנסת לטראנס.

נופל לתוך החיבוק שלי,

כמה דקות שנמשכות כמו נצח.

והנה אתה שוב איתי. מנשק אותי. אוהב אותי.