לפני 14 שנים. 17 בדצמבר 2009 בשעה 14:17
יפתי,
אתמול היה כמו חלום, חלום קצר, חלום שחלף לו במהירות מסחררת.
אך חלום טוב ומתוק מאין כמותו, חלום שהטעין אותי בהמון אנרגיות חיוביות, אושר ובעיקר אהבה ( לא ייאומן שיש עוד מקום).
לשבת איתך שם, בסביבה שלך, במקום שלך.
להתבונן בך, לשמוע את קולך, להינות מקירבתך וממגע חולף.
לספוג ממך ולשאוף ממך מה שיותר, שיספיק עד הפעם הבאה,
ביודעי שזה יספיק בדיוק לשלוש דק' לאחר הפרידה ( בדיעבד אפילו לא לשלוש דק').
הרגיש לי כל כך טיבעי
כל כך נכון
כל כך מחובר
לשבת איתך שם, להינות ממשקה מחמם בליל חורף קר,
עם הרוח שנושבת בחוזקה,
להינות מפרי ידיך.
רק שנינו בחדר,
מן תחושה שרק שנינו בעולם.
הרגיש לי כל כך טיבעי
כל כך נכון
כל כך מחובר
לשבת איתך שם בחוץ, בליל חורף קר, עם הרוח הקרה שנושבת על גופנו,
להינות מחיבוק כל כך קרוב וחם, חיבוק שייחלתי לו כה הרבה זמן,
חיבוק שהיה הרבה יותר נעים וחם מאיך שייחלתי שיהיה.
להינות ממגע ידיך על לחיי, מגע שחלמתי עליו ללא קץ,
מגע שגרם לי לצמרמורת נעימה שלא רציתי שאי פעם תיגמר.
רק שנינו שם על המרפסת הקרה,
מן תחושה שרק שנינו בעולם.
עברתי הרבה עד שמצאתיך, יפתי.
הרבה שעות של תסכול, בלבול וחוסר מנוחה.
אין בי ולו שמץ של חרטה על מה שהיה , אהיה מוכן לעבור הכל, שוב מההתחלה על מנת למצוא אותך שוב.
מוכן לעבור שוב את אותה הדרך שבחלקה המירבי לקראת הסוף היתה דרך רווית סבל וחוסר הנאה, שיודע אני שאת מחכה לי בסופה.
יפתי, אין לי הסבר לעוצמות הללו, אך יודע שהן נעימות לי, מרגישות כל כך טוב, כל כך נכון, כל כך מושלם כאילו שהיו שם מאז ומעולם.
אני רק רוצה לצרוח. לצרוח ולשתף את כולם באושרי על כך
שאת שלי, ואני יפתי, שלך לעד....
