הכל בזכות....

אחרי מאורעות יום שישי, אחרי השיחות העמוקות, הויכוחים וחילוקי הדעות השבת היתה לי כבדה, וארוכה.
שבת ארוכה כי לא שמעתי את קולך, כי נפרדנו לפניה כשאת היית זקוקה לאוזן קשבת.
שבת ארוכה כי רציתי להיות שם איתך, כי רציתי לתמוך ולעזור, אך לא יכולתי, מן תחושת חוסר אונים שכזו.

לא ייאומן איך הכל כמעט עבר, איך המצברוח השתפר פלאים לאחר דקה אחת.
דקה אחת של שיחה איתך, דקה אחת של משמע קולך, דקה אחת של צחוקך הקסום.

לא ייאמן עד כמה מילים שכבר נאמרו בעבר, ונכתבו בעבר אין ספור פעמים עדיין נוגעות,
עדיין חודרות בדיוק לאותו המקום שממנו נובעת כל האהבה שאני מרגיש כלפיך,
עדיין חודרות בדיוק לאותו מקום אשר מרגיש לי כל כך שלם עם תחושותיי אליך.

לאלו שקוראים פה, אם בכלל, ולא מבינים את כוונתי,
קשה לי לתאר את שהרגשתי למשמע אותן מלים אתמול בערב - אוכל רק לנסות.
תארו לעצמכם איך הרגשתם כאשר אהבתכם הראשונה, אהבת בוסר יפה ותמימה, מימי התיכון או לאחריו, אמרה באוזניכם לראשונה שהיא אוהבת אתכם.
נסו להיזכר באותה הרגשה, על אותם פירפורים בבטן, על גלי החום, על דופק שמחסיר פעימה פה ושם.
נסו להיזכר באושר העילאי שמילא אתכם לאחר מכן, על שהייתם על גג העולם שמחים וטובי לב.

ובכן , כך אני הרגשתי אתמול בלילה למשמע אותן מילים, על אחת כמה וכמה שיודע אני מתי נאמרו ואיפה.

יפתי,
אמנם היום היה יום ארוך, ואני מעריך שהמשכו יהיה ארוך יותר בשבילי...
אבל יודע אני מאושרת את היום, מהחברה, מהאהבה, מהאיחוי,
יודע אני שהשבוע זה השבוע שלך, יקירתי.
וזה מה שמשאיר אותי שפוי למרות השקט הרועש הזה, למרות הגעגועים הצורבים.

שלך, כל כך שלך...