האומץ לחלום

השיא של הטירוף שגרם לי לסגת, לעצור, לעשות חושבים, לבחון הכל מחדש, לחשב מסלול היה רגע אחד שלא ידעתי מי אני.

אחת שהכרתי, ועדיין בקשר איתי מידי פעם. חסידית חרדית מבני ברק. 

מעט צעירה ממני.

בער לה לראות אותי לובש תחתונים של אשתי.

לא הסכמתי, ניתקתי קשר.

אבל זה לא עזר, היא שוב חזרה לזה ואני איכשהו קולט שאני מתגרה ומתבייש בו זמנית.

אשתי היית בחו"ל, היא בדרכים שלה גרמה לי ללבוש תחתון תחרה אדום של אשתי.. זה בקושי עלה עלי, בלט ומחץ ולחץ. וכל פעם שהיא אמרה, תצלם לי, תפעיל מצלמה, אני קולט שעומד לי באופן חריג. משהו שאני לא מכיר.

התבאסתי, הסמקתי הובכתי, אבל לא חויתי גירוי כזה קודם..

כמה ימים כאלה שהיא קבעה לי מה ללבוש ורק בגדים כאלה. היה טירוף.

השיא היה כמצאתי עצמי בפגישה חשובה עם דמות רבנית כשמתחת לחליפה היפה שלי, אני חנות בגרביון תחרה לוחץ ומתחתיו חוטיני שחותך לי את הישבנים מאחור ואת הביצים מקדימה, והז' בכלל עומד כמו שלא הכרתי..

כששבתי מהפגישה ההיא, נבהלתי מעצמי.

נסוגותי לאחור. 

עצרתי הכל.

חרדה אחזה בי.

מה אני? מי אני? איך זה יכול להיות?

היו כמעט שנתיים של שקט. 

חזרתי לשגרה עד כמה שניתן ובכל תחום בחיים התקדמתי כבר חשבתי ששכחתי את כל זה. אבל אז נקלעתי לסיפור של שליטה, משהו שקראתי או שראיתי, ביוטיוב או סתם בהודעה, אולי היה זה 'חמישים גוונים של אפור' שעלה ובא, אצלי הכל פתאום שב להסתחרר.

מצאתי בצ'ט חרדית תמניה מנוסה, מה זה מנוסה? מסתבר שהיא ובעלה מיישמים פרקטיקה של יחסי שליטה כשהיא הנשלטת, כולל הצלפות וקשירות, פלאג ומה לא בחיי היום יום שלהם.

היא ספרה וספרה, שלחה גם תמונות להמחשבה, הסבירה ואני נשאבתי. זה סחף אותי לגמריי. 

הלב שלי פתאום נזכר שזה קיים, הנזקקות שלי שבה ובאה, והחיים כבר לא היו מה שהם.  הקשר איתה הסתיים, הוא גם לא היה ממש קשר, יותר חברות של שיחה ישירה ושיתוף, אבל אני הסתובבתי כאריה בסוגר ובליבי משאלה: מתי יבוא לידי ואקיימנה?

שוב מצאתי עצמי בצ'ט, שוב מצאתי אשה חרדית בגילי מניו יורק, היא חפשה ריגוש או אולי משהו שיאפשר לה קצת חופש, משהו אחר, אם לא במציאות, אז לפחות בוירטואליה וזה היה מאצ'. היא לא ידעה דבר על יחסי שליטה, אבל הייתה פתוחה לשמוע. סיפרתי לה.

בתחילה היא נבהלה, קצת נרתעה, אבל כשפעם אחת ביקשתי ממנה שתנסה לזרום איתי והיא הסכימה בסגנון של 'אוקיי טוב נו' מה אתה רוצה? ואני אמרתי: אני יוצא לאירוע חשוב, אני אהיה על הבמה חלק מהזמן כדובר או כאיש מקצוע, אני מבקש שתבחרי לי הלבשה תחתונה.. היא ראתה בוידאו במגירה תחתונים כתומים ונדלקה, תלבש אותם אמרה. ומאז לאורך הערב שלחה הוראות. לך לשירותים תאונן בלי לגמור ותשוב לבמה.. ווואוו. זה היה מטריף כל פעם מחדש. גם להגיע לשיא ולעצור היה קשה אבל בעיקר מטריף, ואז לצאת עם בליטה להסתיר אותה עם החליפה.. ואז להסיט אותם לצד ולשחרר אותו לחופשי.. ואני קולט שהיא נטרפת, זה נוגע לה במקום עמוק, וכעומק הנזקקות שלי כך עומק הריגוש שלה מהשליטה בי.

הקשר שלנו נמשך כמעט שנה. היו עליות ומורדות, אבל היה מטריף. 

הייתי יוצא לפגישות עם גומיית שיער בכיס, לפני פגישה בייצים נמתחות בגומיה, היא בודקת במצלמה וכשהיא שבעת רצון אני רשאי להכנס לפגישה. בפגישה היה קשה, הביצים מתוחות וכואבות, אני יושב על קצה הכסא כדי לא לשבת עליהן, אבל היא קלטה ותוך כדי פגישה כותבת לי, שב על כל הכסא. תכאב בשבילי חמודי.. ווואוו זה היה מטריף אותי, הייתי מסמיק ומובך ונטרף, וכואב ומתרגש. 

והיא לא פחות..

ואוו הלב דופק רק מלהזכר

המפגשים הללו עם אותה אשה במסנג'ר היו 'גיים ג'יינג'ר' מבחינתי.

משהו קרה ללב שלי. סוף סוף מישהו או משהו נוגע לי במקום כל כך עמוק. מקום של געגוע שאני אפילו לא יודע למה.

הקשר איתה היה מאוד אינטסיבי, מאוד. רציתי אותה כל יום כל היום, והיא 'התעללה' בי ושיחקה איתי וזה היה לי טוב אבל לחיים שלי זה לא התאים. הסתובבתי כמו מסומם. הכל התמוטט סביבי, כמעט.

חשבונות לא שולמו, מטלות לא בוצעו, לא היה לי יום ולא לילה, כל היום רק חשבתי עליה. רק על לבצע.

'מחר אתה עולה לפה בשעה 10 בשעה 14 ובשעה 18, כל פעם מאונן עד הקצה ולא גומר' אלו היו שעות קשות, היו ילדים קטנים, יש עבודה יש נסיעות יש מלא דברים. וחיבור וידאו לא היה מהנייד,רק מהמחשב.

אבל עמדתי בזה, תרתי עמדתי. וזה היה כל מה שהיה אכפת לי כל היום. מתי תגיע השעה, אסתגר במשרד אפשיל מכנסיים ותחתונים, את הציצית אסיט לצד, הביצים על השולחן, היא עולה אני רואה את השפתיים שלה אומרות לי, תשפשף בשבילי, ברגע אחד מגיע לשיא, היא מתפעלת מהגודל שלו וכמה הוא יפה 'כמו של שחקן פורונו' ואני מתלהב עוד יותר כמו ילד קטן, וממשיך, הנשימה שלי כבר על הקצה, נוזל ראשוני כבר יוצא ואז ברגע המדויק הזה מגיעה ההוראה האכזרית 'זהו, אל תגע. אם תגע תיענש פעם הבאה!'.

זה היה סיוט אבל סיוט הכי נעים בעולם. אבל לא בעולם הזה, כי לא הייתי בעולם הזה, הייתי כמו מסומם שאין כלום בעולמו. 

בשעה 14 שוב חוזר על עצמו, הפעם לא התאפקתי ונגעתי גם כשאמרה להפסיק פשוט לא יכולתי, זה היה קצה בלתי נסבל. 

בשלב ראשון היא התלהבה מהשפריץ ומהכמות, ממש אמרה וואוו, וצחקה נורא. ואז התרצנה ואמרה, לשעה 18 תביאי אתך שקית של משהו מהפריזר..

אתם כבר מבינים מה היה ואיך זה הסתיים שם ב18..

ככה זה נמשך כמה שבועות שאני עם איבר מנופח כל היום, ביצים מלאות רצוף. עד שהרגשתי שזהו, אני לא מכיר את עצמי, גם אשתי כבר לא מבינה מי אני וגם הילדים. לא קם לתפילה, ער בלילות, לא מבצע מטלות, בקושי פותח ספר, לא שיעורים קבועים ולא שום דבר. הייתי סערורי ועייף כל היום.

עצרתי הכל. 

חתכתי כמו שאומרים.

החיים חזרו למסלולם, הכל השתנה לטובה

אבל בכל רגע פנוי, הלב זעק וצרח, אני מתגעגע לזה. מתגעגע למקום הזה בחיים. מתגעגע להיות שם למטה נשלט, מושפל, צייתן. הטירוף הזה לא נתן לי מנוח..

עברו שנה או שנתיים עד שחזרתי לזה, אבל לא איתה. אותה כבר לא מצאתי. מישהי אחרת. מארץ אחרת.

ניסתי להיות שולט, התרגשת פה ושם מזה, אבל זה היה מאולץ. לא עבד לי.

הייתה אחת שאיכשהו הצליחה להוציא ממני משהו שקרוב לזה.

ברגע שאני פוגש אחת שיודעת להכניע אותי, קורה משהו אחר לגמרי, אני לא יודע להסביר. אני במקום אחר. מרחף. זה עונג שאין לו אח ורע בכל דבר אחר בחיים. זה הרי לא פיזי, זה לגמרי רגשי, ולדעתי גם נפשי עמוק מאוד. האם זה עד הילדות או אולי לגלגול אחר? אין לדעת.

בהיותי חרדי ונשוי, איני נפגש פיזית. רק וירטואלית. גם וירטואלית זה ללא פנים. אבל זו לא בעיה כשהפרטנרית חרדית גם היא, יש לה את אותם פחדים - מאזן אימה אני קורא לזה. זה מה שלמעשה מגן עלינו במעגל הזה.

הראשונה שלימדה אותי שאני בכלל זקוק לה הייתה חרדית בני ברקית, זה היה לפני כ15 שנה, באתי לשם ריגוש ולא ידעתי דבר וחצי דבר על שליטה וכניעה, גם לא על השפלה או התמסרות. לא ידעתי שיש בי נזקקות להתמסר, לענג, לכאוב למען. לא ידעתי דבר.

היא ידעה.

הגענו לשיחות וידאו דומני של MSN. הייתי מול מחשב וגם היא. לרוב אני עם מצלמה פתוחה והיא לא, רק לרגעים פה ושם כדי להראות שהיא פה, שאדע שאני עם אשה ולא מתחזה.

שוחחנו כשהמצלמה מכוונת עלי, ללא פנים כאמור. שוחחנו על כל מיני דברים, לא בהכרח מיניים אבל באויר היה ריגוש כל העת. הייתי בן שלושים פלוס, היא כנראה כבר הייתה בת 40. חרדית חסידית, גם אני. 

זה החל ברגע, בלי הכנה, בלי שידעתי מה קורה, בלי שהבנתי מה מתרחש בליבי.

'ביצים על השולחן' זה מה שהיא פתאום אמרה לי. 

מה? איזה ביצים? שאלך לבדוק במקרר אם יש?

אם אתה רוצה להמשיך לשוחח איתי, תפשיל מכנסיים ותחתונים, ושב כך שהביצים שלך על השולחן לפני המקלדת.

לא הבנתי איך זה אפשרי, לא ידעתי מה קורה, נבהלתי נורא. באתי לסגור וללכת. משוגעת זותי.

אבל אז קפץ פתאום הדבר הזה בעומק הנפש, לא ידעתי מה ולמה, אבל פשוט מצאתי עצמי לא אומר מילה, רק מפשיל מכנסיים, מפשיל תחתונים, שם איזו כרית על הכסא להגבהה, יושב בתנוחה מאוד לא נוחה אבל מצליח להניח 'ביצים על השולחן'..

הנשימה שלי הייתה על 200, הלב שלי רגע, הגוף שלי היה מתוח, כולי צמרמורות. זה כאב, היה מתוח מאוד. היה גם פחד שמישהו יכנס למרות השעה המאוחרת. אבל כל זה לא השפיע כלל על המעשה, הייתי שפוט בלי לדעת שאני כזה. הייתי נשלט בלי להבין שזה מה שקורה.

היא אמרה פתאום ברכות שלא אשכח לעולם: מתוק אחד. 

במקום להתרגז על ה'מתוק' הזה הסמקתי והתרגשתי וזה היה שווה את הכל.

ההגיון שלי צעק, מה מתוק? אתה מנהל מערכות, אנשים מקשיבים לך, אתה מוביל דרך, אתה איש משפחה, אתה מרויח לא רע, איך מתוק? אבל ההוויה שלי השתיקה הכל, רק הקשיבה לזה, ל'מתוק אחד' הזה שהיה לפתע שווה את הכל.

מאז, היא הוליכה אותי בדרך לעוד נסיונות. אבל תמיד תמיד חכיתי לרגע שפתאום באמצע השיחה היא תגיד 'ביצים על השולחן'.

היא נשאה צעירה, הילדים באו בקצב מהיר ויחד עם המגורים האינטנסיביים בישראל - נעלמה התשוקה, נשכחה התאווה, אבד גם הגעגוע.

אלא שלפעמים, כשפגשה לרגע בגבר  שקט, בטוח בעצמו כזה שלא מרכין ראש ולא עיניים, משהו בתוכה זע, עקצץ, לא ידעה מה.

בעלה חסיד חמוד מקסים ומפרנס יפה, הם גם מנהלים מערכת יחסים טובה כולל זו האינטימית והמינית, הוא יודע לגעת בה, היא יודעת לעזור לו. אבל זהו, לא יותר מזה. הוא לא גורם לה להוריד את העיניים כשהמבט נפגש, ההיפך, הוא מוריד מפניה.

רק כשיצא הספר ׳חמישים גוונים של אפור׳ והיא הביאה אותו למחבוא של הספרים האסורים שתחת המיטה, רק אז הבינה שיש משהו בציות ובשליטה שמטריף לה את הדעת, מזקיר לה את הפטמות ומרטיב לה את התחתונים.
המשהו הזה שהיא עוד לא ידעה בדיוק להגדיר, הפחיד אותה. אולי היא סוטה? אולי היא שונה?

וכשעמדה ברגליים פשוקות והדוש בדוך ביניהם, רק על ציות וכניעה היא חשבה. וככל שזה היה יותר מפחיד ומוזר כך הגירוי הועצם והפורקן היה לפיצוץ.

וכעת היא בכלוב, בצ׳אט, מתגעגעת למשהו הזה, משתוקקת ודוחה, מפשקת ומשכלת, נעקצצת ומדחיקה.

וגם כועסת

היא אוהבת את ניו יורק, כך היא אומרת תמיד. ניו יורק היא השחרור עבורה. עוד כשהייתה נערה טובה וחסודה, הנסיעה לניו יורק תחת מעטה הקדושה, הפיחה בה את השחרור, שמאז לא עזב.

היא לא ידעה אז שהיא זקוקה לשליטה, גם לא לציות והוראה, היא רק ידעה שהנפש כמהה, למה? לא ידעה. וכשהם רקדו שם כל הלילה ברחוב הנשמה שלך עלצה, זו האלוהית אבל גם זו הבהמית, התשוקה געתה והיא לא ידעה לְמַה, גם לא לָמָּה?

רק בלילה על משכבה, כשהכל שקטו סביב העקצוצים שם במרכז עלו ובאו. היא שכבה על הצד ואז על הבטן, הידיים בצדדים כדי לא להכנע, אבל בסוף מצאה עצמה על בטן והיד שם בין הירכיים, והאגן, עולה ויורד, הנשימה גם היא, אולי גם הנשמה.

ניו יורק נשארה החופש והשחרור. היא אוהבת ניו יורק כי מרגע הצעידה על קינגסטון הכל שב ובא, עולה ונזכר, גם נזקר.

ויש רק אחד שיודע את הגעגוע הזה שלה.

יש רק אחד שיודע מה יש ומה אין.

אבל הוא מידי קרוב, מנטאלית, מגזרית, אולי גם נשמתית.

זה מפחיד, זה מרגיש מסוכן.

זה אמאלה.

הוא יחכה לה, סבלנות יש לו

רובכם לא מכירים את זה. לחלום נשמע כמו דבר שאינו דורש אומץ.
אם הייתם יודעים אותי, הייתם מבינים את האומץ הנדרש.
אילו ידעתם את חיי, הייתם רואים שלחלום צריך אומץ.

אין סוגרים עלי,
אין כבלים על ידיי,
רק שנפשי וליבי חונכו ועדיין להתגבר, לא לאפשר למאוויים, לא להניח לתשוקות, לעשות. רק לעשות.

האומץ לחלום הוא מנת חלקם של רבים שהם כנראה מעטים.
האומץ לחלום הוא מגרה ומתוק ומפחיד וגם מערער.

האומץ לחלום