היא אוהבת את ניו יורק, כך היא אומרת תמיד. ניו יורק היא השחרור עבורה. עוד כשהייתה נערה טובה וחסודה, הנסיעה לניו יורק תחת מעטה הקדושה, הפיחה בה את השחרור, שמאז לא עזב.
היא לא ידעה אז שהיא זקוקה לשליטה, גם לא לציות והוראה, היא רק ידעה שהנפש כמהה, למה? לא ידעה. וכשהם רקדו שם כל הלילה ברחוב הנשמה שלך עלצה, זו האלוהית אבל גם זו הבהמית, התשוקה געתה והיא לא ידעה לְמַה, גם לא לָמָּה?
רק בלילה על משכבה, כשהכל שקטו סביב העקצוצים שם במרכז עלו ובאו. היא שכבה על הצד ואז על הבטן, הידיים בצדדים כדי לא להכנע, אבל בסוף מצאה עצמה על בטן והיד שם בין הירכיים, והאגן, עולה ויורד, הנשימה גם היא, אולי גם הנשמה.
ניו יורק נשארה החופש והשחרור. היא אוהבת ניו יורק כי מרגע הצעידה על קינגסטון הכל שב ובא, עולה ונזכר, גם נזקר.
ויש רק אחד שיודע את הגעגוע הזה שלה.
יש רק אחד שיודע מה יש ומה אין.
אבל הוא מידי קרוב, מנטאלית, מגזרית, אולי גם נשמתית.
זה מפחיד, זה מרגיש מסוכן.
זה אמאלה.
הוא יחכה לה, סבלנות יש לו