מהקל אל הכבד, נראה לי פשוט יותר, בטח מול עצמי.
__________________
אחרי עשרים שנה של טיזינג, לפעמים יותר לפעמים פחות
פעם הוא היה הבוס שלי, אבל מאז עברתי והחלפתי ולמדתי והתחתנתי ועשיתי ילדים
גם הוא
אבל עכשיו, כשנפרדתי באתי לבכות לו, אחרי עשרים שנה של חברות ופגישות לבירה מדי פעם.
תמיד צחקנו על זה, כל פעם מישהו אחר היה המבוגר האחראי שאמר לא, כל פעם מישהו אחר הדף את השני, כל פעם מסיבות אחרות
עשרים שנה שבהן הוא סיפר לי על הזיונים שלו, אני על שלי.
אתמול הלכתי לבכות, ישבנו, כמו תמיד, ובאו אחרים שגם אותם אני מכירה כבר שנים.
הוא השקה אותי והאכיל אותי, שוב, כמו תמיד.
אחר כך הם ירדו עלי, צחקו עלי על זה שאם האיש שלי עזב אותי מה זה אומר עלי.
אמרו דברים שבכל מקום אחר הייתי בוכה מהם, אבל רק חברים שמכירים אותי כל כך הרבה שנים יכולים להתיחס אלי בצורה כזו.
הודיעו לי רשמית שבבחירת הצדדים הם בוחרים את הצד שלו, ושבכלל, אני כנראה לא שווה הרבה אם הוא הלך ממני.
כך הם אוהבים אותי.
אחר כך נשארנו שנינו, והוא עשה לי את השיחה שהוא צריך היה לעשות לי בעוד שנה, אחרי שאתפכח אחרי שאבין, אחרי שאעבור את התקופה הראשונה הכל כך לא ברורה הזו.
ואמר לי את האמת בפנים.
מי בכלל אומר אמת היום? למה אמת? ולמה אני צריכה אותה ממנו, הרי אני יודעת אותה כל כך טוב, לכן אני במסע ההרס העצמי החצי מודע הזה שהשתחלתי אליו.
אמת.
מה פתאום אמת?
אבל הוא צדק, בהכל, הבנזונה.
וראה אותי ורואה אותי מהליבה.
טוב, ככה זה אחרי כל כך הרבה שנים של חברות.
אין לי הרבה חברים, הוא בהחלט אחד מהם.
אבל אז הוא ליווה אותי לאוטו, האלכוהול כבר מזמן ירד ויכולתי לנסוע הביתה.
ושם הוא חיבק אותי,
וחיבק אותי עוד קצת,
תמיד הייתי פריקית של חיבוקים, והוא גבוה ומכיל ומחבק.
ועדיין, לא אני העזתי לעשות את הצעד הראשון, לא הרמתי את הראש אליו, עצמתי עיניים וניסיתי להתמקד בחיבוק ולא במה שרציתי באמת
ככה זה, אחרי אמת כזו, אי אפשר להגיע לאמת כזו בכזו קלות.
אבל אז הוא הרים לי את הראש ונישק אותי, הוא התחיל, בחיי...
ומשם, כבר היה צריך להפריד אותנו כמעט בכוח, רק בגלל שהיינו באמצע הרחוב הצלחנו להתנתק.
המגע שלו, שתמיד היה מרפרף ולא מתחייב הפך פתאום לחזק תובעני ופולש.
עשרים שנה של טיזינג הדדי, כמה פעמים חשבתי על הפעם הראשונה שנתנשק, כמה דיברנו על זה, שסביר להניח שזה יהיה גרוע, שלא יתחבר, שאם זה לא קרה עד היום זה כבר לא יקרה.
שיחות שברור שלא יובילו לעולם לשום מקום.
והנה, קרה, והיה בדיוק מה שהייתי צריכה ואיך שרציתי.
בדיוק.
אישה מותרת זה עושה את זה, גם לי.
(ועדיין, הכתיבה לא יוצאת לי כמו שאני רוצה, היא לא זורמת החוצה, משפטים קצרים. זה יותר קשה ממה שחשבתי)
