אני תוהה אם המשימה (משימה, כן, איזה ביטוי מופלא ניו אייג'י) שלי עכשיו היא לזיין את כל הגברים שויתרתי עליהם במהלך עשרים השנים האחרונות.
אני חושבת שזה יספק לי עניין ותמריץ לקום, לפחות לחודשים הקרובים, אחר כך, כבר לא תהייה לי ברירה ואאלץ להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד איתה.
בינתיים זה יכול להיות שעשוע מעניין, בחינה של עצמי מולי ועוד כל מני דברים.
יש את המובנים מאילהם, אחד שכתבתי עליו בפעם שעברה, כמובן,
ואת הקבלן שבנה לנו את הבית (כמה טיזינג איכותי היה שם)
את השכן מלמעלה (נדמה לי שאשתו מסתכלת עלי במבט מוזר, והיא גם מעצבנת כזו, זו סיבה מספקת)
ויש את השכן מלמטה (למרות ששם אני אוהבת את האישה אז כנראה לא אעשה את זה)
יש את המסג'יסט ההוא שעצרתי,
ואת חבר הילדות שחידשתי איתו קשר לא מזמן,
ההוא הצעיר שרצה אותי וסרבתי,
החבר של החבר הטוב,
ההוא מהמסיבה על החוף,
וזה מחנות כלי העבודה.
יש כל כך הרבה, וככל שאני חושבת על זה צצים לי עוד, עם חלקם אני בקשר עד היום, חלקם היו ועברו, לכולם אמרתי לא.
יותר או פחות חד
יותר או פחות החלטי
אבל לא.
עכשיו, כשאני מותרת, אולי זה הזמן הנכון לעשות חיפוש ולקיים את כל הפעמים שבהם רציתי והטבעת עצרה, טבעת, קולר, חבל, משהו עגול שישב עלי ומנע ממני דברים.
כך גם מרגישים בדיאטה? רוצים ולא עושים?
עוגת שמרים שוקולד מפתה?
הרבה פעמים אחרי הביס הראשון היא מתגלה כעבשה, מתוקה מדי, עם סירופ סוכר ובלי העדינות הזו שיש לעוגות שמרים איכותיות, אבל המראה, ואחר כך הזכרון של הויתור, אם היה, נשארים.
ובעוד שנה, או מתישהו כשאתפכח, אני צריכה להזכיר לעצמי לחשוב מה אני רוצה.
איך אני רוצה
ללמוד, ללמוד מהשעור (ניו איג'יות שמופיעה בפסקה ראשונה יורה באחרונה, תמיד), וללכת חכמה יותר ויודעת יותר ומכירה ומבינה יותר אל הפעם הבאה. אם היא תהיה,
אם היא תהיה,
אם היא תהיה.
אוי זה מפחיד.
עדיף להתעסק ברשימות. זה הרבה יותר פשוט.
