היתה תקופה, כשהייתי מחוברת יותר לעצמי שהם היו מגיעים כמו שעון,
לקראת החגים ובאזור פסח.
ככה, פעמיים בשנה, באים לביקור.
הייתי מרגישה אותם מגיעים עוד קצת קודם, צופה את זה שעוד שניה הם כאן ומנסה להתכונן אליהם, לא תמיד הצלחתי.
לקראת החגים זה היה ברור, אחרי החופש הגדול כשאני מרוטה לחלוטין, אחרי שחודשיים התרוצצתי כמו תרנגולת בקרקס מנסה לאזן את כל המטלות, ילדים, עבודה חובות וכולי.
אחרי שביליתי שעות רבות ו-איכותיות- עם הילדים הנפלאים
אחרי שלא קראתי מילה,
לא ניהלתי שיחה מבוגרת
לא יצאתי לשתות
ובקושי הזדיינתי
יש כמה ימים בתחילת ספטמבר של נשימה, שם הם צצים, כי הם יודעים שעוד שניה הדלת תסגר שוב ויבוא רוששנה וסוכות ועוד שבועות של התרוצצות וחופשה ומשפחתיות נפלאה ונהדרת.
שם הם תובעים את שלהם
בשנים שבהן אין זמן, שלושה ארבעה ימים והופ נופלים שוב לחגיגות החגים, נפלאות לוח השנה היהודי, הם מחכים עד אחרי סוכות להתפרצות.
ואז הם מגיעים, מגרדים מעקצצים.
ואני, כמו חיה לפני שנת חורף שמחפשת מזון כדי להצליח לעבור את התקופה הקשה, מחפשת באובססיביות חולנית כמעט, נוברת וחופרת.
אי אפשר להתעלם מהם, הדם תוסס לי בעורקים, אני מסתובבת חדה ורגישה, מגע של רוח, ליטוף של סדין מעורר אותי.
הכל רגיש, חד, יוקד, תובעני.
ואני חיה.
ואז יש חורף, וגשם, התכנסות הביתה, מעילים, מחלות ופתאום, כמעט בלי ששמים לב מגיע האביב, פורץ בצבעים מרהיבים וכמו הזמזום בחוץ אני מתחילה לזמזם מבפנים.
היציאה החוצה, השמש המלטפת, העור החשוף אחרי חודשי השכבות, אני מתעוררת שוב, אחרת, אבל שוב.
מגיחה הפעם כמו פרפר אל העולם.
אלו שדים אחרים השדים של האביב, הם שמחים יותר ואפלים פחות, אבל עדיין הם תובעים את פורקנם.
כך פעמיים בשנה אני מובלת, מאפשרת לעצמי להתמסר אליהם.
בשנים האחרונות הם לא היו, לא באו, חיכיתי להם בהתחלה, אחר כך הפסקתי לחכות.
חשבתי שהתבגרתי, התברגנתי, זהו, זה כבר לא יקרה.
למדתי לרסן אותם, אני חכמה יותר היום, בהההה.
רק פברואר עכשיו ואני כאן, אחרי שידעתי בודאות שלא אגיע.
הם מתחילים לגרד את התחתית להוביל את עצמם מהבפנוכו, לדלג מעל כל המכשולים של השנים האחרונות, ערמות הדברים שהנחתי עליהם בעלית הגג כבר כמעט הסתירו אותם לגמרי אבל הם מזיזים ומפנים אותן, פורצים את הדרך החוצה, משאירים טפיפות רגליים קטנות על ערמות אבק.
אני רואה אותם.
אני שומעת אותם.
וביהירות של שנות חסד מסתכלת עליהם ואומרת "בואו חמודים, נראה אתכם יכולים עלי עכשיו, אני חזקה, אני שלמה, אני עגולה"
בסופו של כל חורף, האביב מתקרב.
אין לי שום סיכוי לנצח מולם במלחמה הזו.
ואני אכנע.
