"תגיד, אתה הרי עצלן נוראי, אם אני אבקש ממך לבוא עד לכאן כדי לזיין אותי, אתה תבוא?"
"כן"
--------------------------
כשהיינו בטיול המשפחתי האחרון שלנו לפני פחות משנה, אז, כשעוד זה נראה כאילו השמש זורחת והכל בסדר, בסדר, בסדר, כשהייתי תמימה ולא ראיתי, התעלמתי.
אז
היינו במגלשות אלפיניות
זה התחיל בעליה ברכבל אל הר ענקי, גבוה, כזה שלא רואים את הסוף שלו. כזה שמתחילים את העליה עם חולצה דקה ולמעלה יורד שלג, כזה הר.
ושם למעלה מתישבים במין מכונית קטנה חוגרים חגורה שנראית לא בטוחה בעליל ומשחרים את הברקס, דחיפה קלה והמכונית מתחילה לדהור במורד ההר על מערכת מסילות מסתובבות כמו רכבת הרים אבל טוב יותר.
אפשר להאט את הקצב עם הברקס ואפשר לאפשר לה לדהור למטה.
בהתחלה זה היה מפחיד, בלמתי כל שניה, זה צובר תאוצה כל כך מהר עד שנדמה שאפשר לעוף ממנה בסיבובים, אבל אחר כך הרפיתי, שחררתי ואפשרתי לעצמי לעוף.
כשזה נגמר, לא הרגשתי את כפות הידיים מהכפור, אבל הרגשתי כל כך חיה, אחרי כל כך הרבה זמן.
התדרדרות במדרון, נפילה כמעט חופשית. והדם זורם לי בעורקים.
----------------------------------
בגללך הערתי את השדים אתמול, בגללך, והם מתעוררים, לעזאזל, הם מכירים את הקול שלך, את הריח, המגע. אתמול הם צרבו לי מבפנים על הישבן סימן של כף יד, בוער, אדום. מין סימן מטרה, להבהיר לי, כאן אנחנו רוצים את היד שלו, כאן בדיוק, ושמה שהוא ישאיר יעלים את הסימן שאנחנו עשינו.
מגרד לי מתחת לעור.
______________________
אתמול כשחזרתי הביתה דמיינתי איך יראה הרחוב שלי בגוגל ארץ, לא שהם יגיעו לכאן אי פעם, אבל לדמיין זה נחמד. נזכרתי בהקדמה לטיול המשפחתי שעשיתי איך כשתכננתי את המסלולים "נסעתי" עם גוגל בכבישים באירופה ונדהמתי מהנוף, מהירוק, מהמרחבים.
אם האוטו של גוגל יגיע לכאן, זה יראה אותו הדבר.
אז למה כשזה רחוק זה מפתה יותר?
______________________
אתה חושב שאנחנו עוד יכולים? אתה חושב שצריכים? כל כך הרבה עבר כבר כל כך הרבה זמן וכעס וכאב, אתה חושב שזה אפשרי בכלל?
אני יכולה להתמסר אליך כך? להרפות את המחשבות ולאפשר? הרי גם כשהייתי שם זה היה לי קשה.
אני חושבת ששנינו יכולים לספור את הפעמים שבהם באמת, אבל באמת אפשרתי, באמת התמסרתי ושלחתי את המבוגר האחראי לישון.
עזוב, אתה חושב שאני בכלל יכולה באופן כללי? לא רק אתך, עם מישהו. במיוחד עכשיו, כשאני האחראית היחידה, להרפות ולאפשר אני יכולה?
אני רוצה?
אני צריכה?
_______________________
אני דוהרת במדרון עם ידיים לצדדים, הרוח מצליפה בי ואני צועקת אבל לא שומעת את עצמי, האנדרנלין בשיא, אני יכולה להתרסק כל שניה, והכל כל כך ברור וחי.
______________________
מה אני עושה? אני לא באמת רצינית. לא, אין סיכוי
ובכלל, זה לא הוגן ורק על זה מגיע לי מכות.
טיזינג פומבי ממוקד וישר.
מה אכפת לי בעצם.
ווייייששששששש
