מאז שהתהפכו לי החיים אני לא מספיק, לא מספיק טובה.
אני לא אמא מספיק טובה,
אני עושה כל מה שצריך מגיעה בזמן ומכינה אוכל ומקלחת את מי שצריך, אבל אני לא שם, והם מרגישים את זה.
הגדול מתעופף החוצה, מבלה עם חברים כמה שהוא יכול, כן, אפשר להגיד גיל התבגרות, ואפשר גם לא.
הקטנה חזרה להרטיב, וגם כאן, אפשר להגיד שהגמילה לא היתה מושלמת ופורים ובלגנים, ואפשר גם לא.
אני ליד, לא בדיוק, לא מכוונת.
תמיד עמדתי על זה שנאכל ארוחות ערב יחד, כולנו, גם אם לא נוח, גם אם לא מתאים. שיחרורים ואחורים היו רק באישור מיוחד.
אבל כשאחד מאיתנו לא היה, בגלל משהו מיוחד, אז לפעמים הארוחה התרופפה קצת, ולא היתה ברזל.
עכשיו, אחד מאיתנו לא נמצא כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, וכל הזמן זה מתרופף.
ליד, לא בעומק לא בנוכחות מושלמת.
אני לא עובדת מספיק טובה,
וזו בעיה כי אני עובדת אצלי ומעסיקה את עצמי, אין לי במי לנזוף אלא בעצמי ואין לי איפה להסתיר ולמרוח כי ממני אני מסתירה את זה.
דברים מצטברים ואני מעבירה אחריות ושולחת הלאה, שואלת שאלות ודוחה.
דוקא עכשיו כשאני חיבת להיות הכי מוצלחת כדי שיבואו ויבואו עוד, אני דוחה ולא נותנת את השרות שאני יודעת שאני יכולה לתת, שמצפים ממני לתת.
אני מפספסת דברים, מבלבלת לקוחות ועושה נזקים, קטנים, פיצפוניים, לא משמעותיים, נזקים שאחרים עושים כל הזמן, אבל אני לא, אני שווהיותר.
והם מצטברים הם מצטברים.
כשהייתי שכירה זה היה נסלח לי, כי אני "עוברת תקופה קשה" אבל עכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי לותר לעצמי.
אני לא מרוכזת מספיק לא חדה מספיק.
אני לא אני מספיק טובה,
אני ליד עצמי, לא ישנה מספיק, לא שותה מספיק מים.
אוכלת יום כן יום לא, הפורים הזה ואזני ההמן ומשלוחי המנות והג'אנק הזמין הזה על השולחן כל הזמן,
חזרתי לעשן אחרי יותר משלוש שנים בלי,
אני שותה כשיוצא יותר מדי,
מזדיינת כשיוצא עם מי שיוצא.
אני לא אני מספיק טובה לי.
ואני פוגעת בעצמי, כדי להרגיש, כדי שתהיה סיבה, כדי שאולי אצליח להבין.
וכי אולי בכלל, אני אשמה. אז מגיע לי עונש?
אני ליד, אני לא מספיק
קהות חושים הכל לא נוגע, הכל לא עובר.
אני יודעת שאני יכולה וצריכה יותר, אני זוכרת מעבר למסך שמכסה אותי שפעם ידעתי.
משהו בפורים הזה איזן אותי טיפה, אולי החופש עם המשפחה, אולי המסיבה שהייתי בה והחברים אולי המרוץ לסיים תחפושות לעשות משלוחי מנות
אולי סתם הזמן שהיה לי עם עצמי.
או אולי אני מתחילה לגרד את הגבול העליון של הנזק.
אני עדיין לא אני, אבל אני לפחות עכשיו מודעת לזה, וזו כבר חצי מהדרך הביתה.
אלי.
אולי.
