"משעמם לי"
"אז תכתבי"
"על מה אכתוב? הראש שלי כל כך ריק ועייף והאי קיו היחיד שמסתובב לו שם בין האוזניים עייף מהמכות שהוא מקבל מהצדדים כל פעם כשאני מנערת את הראש כדי להצליח לתפוש מחשבה"
"תכתבי על כמה שאת מתגעגעת. על געגועים, כמיהה, ציפיה, ערגה"
_________________
איזה אידיוט, איך הוא מכיר אותי, דוקא על זה מכל הנושאים בעולם? ודוקא היום כשאני מושעממת? זה לא נכון, ולא טוב, והנה אני כותבת.
רשימה
למה אני מתגעגעת
תמימות
שמחת חיים
צחוק מתפרץ
צמרמורת
ראשוניות
נגיעה מחשמלת
בטחון.
אני מתגעגעת להרגשה הראשונית הזו, לפרפרים, להתלהבות ולהתרגשות.
אני תוהה אם זה בכלל אפשרי עוד היום, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה דברים וכל כך הרבה גברים.
אם לא הכל כבר כל כך צפוי וכל כך לעוס וכל כך מוכר.
ואם אולי, זו אני שלא מאפשרת לעצמי להיות תמימה יותר.
עדיין, אני מקבלת הרבה תגובות מהסביבה על זה שאני עדיין נקייה, "שומרת על זה", מצליחה איכשהו להלך בין הטיפות ולא להרטב, לא להתפלש בזבל. אני בוטחת בעולם ובתמורה הוא בוטח בי, בדרך כלל.
כן, כלפי חוץ כשרואים אותי ומדברים איתי אולי כך אני נראית.
אולי זה כמו שאני מקבלת מהסביבה תגובות של "לך אנחנו לא דואגים, את חזקה" כשאני מרגישה כל כך חלשה וחשופה ופגיעה.
אני מתגעגעת לבטחון לידיעה שאני אהובה ולא משנה מה, לידיעה שאני, כמו שאני, מוכרת, חשופה, ומקובלת על ידי מי שמולי.
זה יכול להיות עכשיו כמו שזה היה פעם? ברור לי שלא, זה חייב להיות אחרת, אני אחרת, אבל פעם, בשנות העשרים וכמה זה היה פשוט. וזה מוזר, כי אז היה לי הרבה פחות בטחון בעצמי, אז פחות ידעתי מה אני רוצה, מעצמי או מהסביבה, אז הלמטה היה למטה, אבל הלמעלה היה למעלה.
אז למה זה נראה כאילו אז זה היה פשוט כל כך?
למה עכשיו זה נראה כל כך מסובך?
זה מעולה להגיד כי הסביבה מסובכת יותר, כי העולם שאני קפאתי בו במשך עשרים שנה במקום בטוח השתנה, כי הדרישות אחרות והסטנדרטים אחרים.
חברה אמרה לי שאני רוצה אולד פאשן. יש בכלל? אני מסוגלת לזה בכלל או שגם אני, למרות הפנטזיה, צריכה להכנע לאומנות האינסטנט?
אני מתגעגעת להתכרבלות, לגוף שנכנס בדיוק, אבל בדיוק בתוך גוף אחר במין התאמה כזו של חילזון לשבלול.
אני מתגעגעת להכרות, איטית, עמוקה ו"נכונה" לדעתי.
אני אוהבת לאפות. אני יודעת גם לבשל, אני אלופה בלהכין צהריים לארבעה טינאייג'ים רעבים תוך עשרים דקות, אבל אני אוהבת לאפות. ומהאפיה אני הכי אוהבת את אלו שלוקחים זמן, את אלו שמבשילים לאט, אלו שכבר כשמכינים את הבצק אפשר להריח אם זה יצא טוב או לא, ואפשר לדמיין את הטעם שיהיה לזה בסוף, אבל צריך להתאפק, לעבור את כל השלבים, אחר אחרי השני אחד על גבי השני.
ואז, גם אחרי שזה מוכן לחכות עוד קצת, לעשות את הקישוט הנכון, את הסיום הנכון.
ורק אז להכניס לפה ולהתענג על הטעם.
אני מתגעגעת למישהו כמוני,
חכם כמוני, לא יותר ולא פחות
יפה כמוני לא יותר ולא פחות
עם ציפיות ומחשבות ורצונות ותהיות כמוני
עם אהבה כמו שלי.
אני מתגעגעת למישהו שיוכל לעמוד מולי, ויהיה בגובה העיניים (גם אם פיזית הוא גבוה ממני בעשרים ס"מ כדי שאוכל להתכרבל בו כמו שצריך)
שלא אצטרך להתאמץ, שזה יבוא, יגיע, יזרום כמו נחל.
אני מתגעגעת לבטחון.
ולשקט שמגיע ממנו.
__________________________________
זה יכול היה להיות טוב יותר.
