אנחנו נפגשים אחרי מליון שנים, לפחות זה מרגיש כמו מליון שנים.
העור שלי מתגעגע אליך, זה כבר לא אני, או הראש או חלקים, זה העור שמתגעגע.
אני מגיעה לפניך, אני תוהה אם אתה מכוון את זה תמיד כך בכוונה, שאחכה לך, או שזה כל פעם פשוט יוצא כך.
אני קצת מחפשת את עצמי, בודקת את החדר המוכר, מסתכלת מהחלון לראות אם אתה מגיע, מתיישבת, קמה, אני מתרגשת אליך, מצפה.
אני שומעת את הצעדים שלך עוד לפני שאתה פותח את הדלת וכשאתה פותח אותה אני מסתובבת לכוונך מחייכת ומקפצת כולי מהתרגשות. משהו בהבעה שלך עוצר אותי.
אתה לא מחייך אלי, למה אתה לא מחייך אלי?
הקפצוץ שלי לכוון שלך נקטע עוד לפני שהוא מתחיל והבעה של שאלה עולה עלי, מה קרה? למה אתה עצבני? קרה משהו?
אתה רואה את סימני השאלה על הפנים שלי מחייך, מניח את התיק ליד השידה הקטנה ואומר לי, "הכל בסדר. תרגעי, תתפשטי ותשכבי על המיטה על הבטן"
"??????"
אני לא מבינה, יש איזה נתק במוח שלי בין ההרגשה שהייתי בה לפני שתי דקות כשחיכיתי לך, בין הקול החם של שיחת הטלפון שעוד עוטף אותי, לבינך שעומד מולי מוזר כזה, אולי זה לא אתה? אולי זה בכלל אחיך התאום? מה קרה?
אני מנסה לשאול אותך, להתקרב אליך, אבל אתה בשלך, על הבטן על המיטה בלי בגדים ועכשיו.
משהו בעיניים שלך משכנע אותי לעשות את מה שביקשת. אתה לא דורש, אף פעם אתה לא דורש, אתה רק מבקש, מבקש בקול מדוד, שקט, חד משמעי. לפעמים אתה צריך לבקש פעמיים ואז אני מרגישה מפגרת שלא שמתי לב בפעם הראשונה לבקשה, שהייתי עסוקה בליהוג או ברחתי במחשבות לאנשהו.
אתה מבקש, אני עושה.
תוך כדי הסרת הבגדים אני מסתכלת עליך בחצי מבט התוהה שלי, הזה עם ההטיה של הראש הצידה, מנסה לקרוא אותך מעבר, אני רואה אותך שם, רואה שאתה מתרגש, רואה שאתה איתי.
אני רואה שאתה מבקש אבל תוהה קצת מה יקרה, איך אגיב איך אתה תגיב.
אני נהנית מהנקודות האלו שבהן אתה בוחן אותי, אותנו. שום דבר לא מובן מאיליו בהן, זה רק מעצים את ההרגשה.
אבל יחד עם זה אני כועסת, כל כך הרבה זמן לא נפגשנו ואתה לא נותן לי לגעת בך, העור שלי צמא למגע ואתה מרוחק, סגור, הודף אותי ממך.
אני נשכבת, רוטנת, אתה פורש לי את הידיים לצדדים ומפשק את הרגליים. אני פרושה מולך.
אתה מהדק לרגע ארוך את האחיזה על מפרקי היד וכף הרגל כאילו אומר לי להשאיר אותם שם, קושר אותם בלי חבל.
ומתחיל.
בהתחלה בקלות יחסית עם כף היד, אחר כך כנראה עם חגורה או עם המקל הזה שלך, אין לי מושג, אני מתפתלת.
כואב לי ובעיקר אני פגועה.
באמת? כאילו באמת? ככה? אחרי מליון השנה שבהן לא נפגשנו ככה אתה בוחר לקבל את פניי?
אבל למה?
אם בהתחלה עוד הייתי מחוייכת יחסית, במין "טוב יאללה אתה רוצה ככה הנה, הנה, מורידה את הבגדים שוכבת יופי לך? מרוצה?" עכשיו אני ממש לא מחוייכת.
כואב לי, ואתה לא מפסיק, וכל הצלפה שלך פוגעת ומעליבה אותי יותר.
למה? למה? זו המילה היחידה שעולה לי, אני גם אומרת אותה בקול רם בשלב מסויים ואתה משקיט אותי במין ששש וממשיך.
כשאני מתקפלת, כי אני כבר לא יכולה לשאת את זה יותר אתה מחזיר אותי, בלי מילים לאותו מקום וממשיך.
אתה ממשיך גם כשאני כועסת עליך ומנסה בכוח לצאת מהנקודה. אני מתיישבת משלבת ידים מולך ושואלת למה, אבל אתה מסתכל עלי, משכיב אותי שוב, וממשיך.
אתה ממשיך גם כשהבכי שלי הופך מצעקות ליבבות, גם כשאני מפסיקה לשאול למה.
אתה מפסיק טיפה אחרי שהגוף שלי נרפה, שאני מקבלת, שאני נכנעת.
ואז אתה שוכב עלי, ערום, החום שלך על הגב שלי ואתה מחבק אותי עוטף.
הדמעות יוצאות ממני בלי קול עכשיו, אני רפויה.
עובר נצח ואז אני שואלת אותך, למה?
אתה מסיט את השער מהאוזן שלי, מלטף לי את הלחי ואומר לי:
"כי אני יכול"
