כשרק הכרנו ביקשת ממני את האוזן שלי, נתתי לך אחת בשמחה. יש לי, היו לי, שתיים.
את השניה כבר לקחת לבד.
רק חודש או חודש וחצי אחרי, אני לקחתי אלי את האזניים שלך.
אחר כך לקחת לי חלקת צואר, גם אני לקחתי ממך את אותו שקע.
את המותן שלך לקחתי לדעתי עוד לפני שאתה לקחת את שלי.
אבל את הפטמות אתה לקחת ממני הרבה לפני שהעזתי לקחת ממך את שלך, וגם אז עשיתי את זה מאוד בעדינות.
את כפות הרגליים לקחת לי היום, אני לא לקחתי את שלך, אבל מצד שני יש לי את כפות הידיים שלך, והאצבעות שלך שהן שלי. זו נראית לי חלופה הוגנת, אולי אפילו יצאתי כאן ברווח מסויים.
את הגב גם לקחת לי, אני עוד לא הספקתי לנכס לי את הגב שלך.
אבל אלו כולם איברים חיצוניים, אתה יודע, הם נגמרים לאט לאט. ואז מתחילים להכנס לאיברים הפנימיים.
את הסרעפת לקחנו אחד לשני כבר מזמן, אתה יושב לי על שלי חזק ונוכח, גם אני על שלך. קשה לנשום ככה, הנשימות נעשות מודעות יותר לעצמן.
אתה מתפתל לי בקרביים, בבטן, ברחם, מלטף את הדפנות, בודק. אני נכנסת לך לבטן התחתונה, לוחצת שם.
אנחנו סוחרים בחלקים שלנו בלי לשים לב. כל פעם משתלטים על עוד פינה כל פעם מגלים עוד טריטוריה כל פעם מערבבים עוד קצת את הרווחים בינינו.
זה נעשה מסובך יותר כשמתעסקים באיברים פנימיים.
זה נעשה יותר מסובך כשנוגעים באיברים הפנימיים.
זה נעשה מסובך יותר כשנכנסים פנימה.
רק את העניים השארנו, בלי לגעת.
את העיניים אני לא אתן לך, כי אני צריכה לראות אותך. אני צריכה לראות אותך מנכס לעצמך חלקים ממני, תובע בעלות על אזורים בי ובגוף שלי, אני צריכה להסתכל לך בעינים ולראות שאתה מבין מה אתה לוקח. אני צריכה את הכווץ הזה בפינה של העיניים שלך כדי לראות אותך רואה אותי, לראות אותי בעיניים שלך.
בעיניים אנחנו לא נוגעים.
