כשאני מגיעה השולחן עומד במרכז החדר.
הוא ערוך לשני אנשים עם מפה יפה ופרחים. החדר חם יחסית לקור שבחוץ זה מורגש, יש בקבוק יין וכד מים, ובכלל האוירה נעימה.
המוזיקה שבחרת לרקע מצויינת והתאורה בדיוק בגוון הנכון.
"ביקשת שאבשל לך פעם, זוכרת?" אתה שואל ואני מהנהנת בזמן שאתה מוביל אותי אל השולחן ומושיב אותי.
אני מתיישבת בכסא ואתה הולך לעשות רעשים של מטבח ומקרקש כל מני כלים לכמה דקות עד שאתה חוזר ומניח מולי על הצלחת הגדולה צלחת קטנה עם מנה ראשונה, זה נראה טוב, זה מריח מצויין ואני גרגרנית נהנתנית שכמותי לא מחכה תופסת מזלג ושולחת אותו כדי להתחיל לאכול.
אתה עוצר אותי "חכי רגע"
אתה לוקח לי את יד ימין ומחבר עם גומיות לא הדוקות מדי את הזרת לקמיצה. אתה עושה את אותו הדבר ביד שמאל.
"זהו, עכשיו את יכולה להתחיל לאכול, בתאבון"
אתה מחייך מולי, ומרים כוס להשקה.
זה טיפה מוזר אבל אני מסתדרת די בקלות עם המגבלה הזו, האוכל שהכנת מעולה, יש לך יכולת לשלב דברים שלפעמים נראים מפתיעים והשיחה נעימה.
כשאני מסיימת ולפני שאתה ניגש להביא את המנה העיקרית אתה מחבר לי גם את האמה לקמיצה והזרת. שלוש אצבעות מחוברות יחד והשתים האחרות חופשיות.
האחיזה של הכלים נעשית טיפה מסורבלת בזמן המנה העיקרית אבל אתה מחיך אלי כאילו כלום ואני מקבלת את המגבלה הקטנה הזו וממשיכה איתה.
האוכל טעים לי, האוירה נעימה לי ואתה כולך מחוייך מולי.
בשלב הבא אתה שולף כפפות כאלו, עם האצבעות חתוכות כך שהקצה שלהן בחוץ, רק כשאני מכניסה את היד אני מגלה שארבע אצבעות תפורות יחד, אנחנו עדיין באמצע המנה העיקרית ואני צוחקת על זה שאני עכשיו כמו סרטן, מנסה לתפוש במלקחיים שנשארו לי את המזלג והסכין, להשאר "מנומסת" באכילה, הרי השקעת ובישלת לכבודי.
בפעם השניה שאני מפספסת אתה מעיר לי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ולא מנומסת כשהמזלג מחליק לי ושאולי כדאי שמישהו ילמד אותי לאכול בסכין ומזלג כמו שצריך, כי זה ממש לא נעים לשבת מולי כך.
אני מנסה להתנצל אבל אתה שולף שני ספרים מהמדף ודוחף לי אותם מתחת לבית השחי, "הנה, ככה, מרפקים צמודים, לשבת זקוף ולאכול יפה"
איכשהו אני מצליחה להסתדר עם המגבלה החדשה בזמן המנה העיקרית אבל אז אתה קם לפנות את הצלחות ובדרך ניגש אלי ומנשק אותי. הטעם שלך משכיח ממני את הכל אני נמסה אליך והספרים נופלים.
אתה מתרחק ממני מחזיק לי את הסנטר "נו באמת הפו טפשה שכמותך, את לא מסוגלת לעשות מה שאני מבקש ממך.
אבל טוב, אם זה קשה לך, אין בעיה, תחזיקי את הספרים עם היד"
אתה מניח את הספרים מאחורי כשיד ימין שלי אוחזת אותם. "לא לעזוב" אתה מתרה והולך להביא את הקינוח.
קערה עם ליצ'י, שלמים, לא קלופים.
אתה מתישב מולי מקלף לעצמך בנינוחות מעצבנת ליצ'י משלך.
אני מסתכלת עליך, מסתכלת על הפרי, מסתכלת על יד שמאל הפנוייה שלי בתוך הכפפה המגבילה ולא עושה כלום.
"מה קרה?" אתה שואל אותי, "לא מוצא חן בענייך הקינוח שהבאתי לך?"
אני מתפתלת ועונה משהו מבולבל ומתחמק.
"תאכלי!"
אני אוחזת ליצ'י אחד ביד שמאל ומתחילה לקלף אותו עם הפה, חתיכה חתיכה, הקליפה נשברת לי. זה מתסכל, אני מרגישה איך אני מתחילה להתעצבן עליך. בנוסף לכל זה אתה יושב מולי ואחרי שקילפת את הליצ'י שלך אתה אוכל אותו בסכין ומזלג חותך חתיכות קטנות ומסתכל עלי בחיוך.
אני נאבקת עם קליפה של פרי מטופש ואחר כך עם הפרי עצמו על הצלחת.
אין לי שום סיכוי.
