dark matter

ג'ים ג'רמוש.טום ווייטס סטייל.את רק זכרונות רחוקים.חוסר משמעות טוטאלי.היד שלי בוג'ינה שלך , עמוק בפנים , מכסה על אימפוטנטיות רגעית.את אוהבת את הטעם שלך. היה לנו טעם משותף. והעיר הזו זרה לי.העיר הזו חמה לי , מתנגדת לשלג הנערם ול 3 מינוס מעלות.כוס וויסקי ב 9 בבוקר.חיזוק לקראת הצהריים.שמי נכתב בגאון על הגבעה הלבנה. צהוב פה עכשיו.אנחנו חוגגים התחלה שהיא גם סוף.אנחנו נטו חטאים , נטו אוהבים , קיימים במציאות נפרדת.ג'ים ג'רמוש.טום ווייטס סטייל.את כבר אמא לילד או אולי לילדים.חלמתי אותך לפני יומיים אז רצתי לספר לילידים. ג'ים ג'רמוש.טום ווייטס סטייל.אורנה דץ מפחידה את הצופים. הטלוויזיה כופה טראומות על הדורות הבאים.אנחנו עושים ביד , אוהבים את כל הטעמים, זה הזמן לעצום עיניים,אנחנו מערה בפנים. 

מסתכלים במראה - ורואים את אותו הדבר.

אנחנו לא זוכרים מתי בפעם האחרונה יכולנו להגיד שחל בנו שינוי.

זה כמו להתקע בתקופת הילדות , כל מיני ריגושים קטנים קונים אותנו , או שבעצם מוכרים אותנו. לתהום של נשייה.

הפחדים שלנו.

אותם דברים מהם אנו מתחמקים . לא רוצים להתקל בהם.

רופא השיניים.

האמא התלותית.

האח המוצלח.

האבא המתעורר/מתרסק.

העבודה המשעממת.

העתיד שאין לנו.

הסקס שאין לנו.

6 חודשים שאין לנו.

וזה לא שלא יכולנו . הקלות במקרה הזה היא בלתי נסבלת.

אולי זה מה שדוחה אותנו.

לא בטוח ... אנחנו מפחדים.

מפחדים ממגע אדם אחר.

מפחדים ( ומייחלים ) לאינטימיות חדשה.

לשיחות אל תוך הלילה.

של הלשון שמתגלגלת בפנוכו של האוזן , מלקקת את הצוואר ואת החזה , מלטפת את איבר המין . כמה חלשים אנחנו אז . כמה פגיעים. כמה זמן לא היינו. שלם.

אנחנו מפחדים מהכסף שנגמר.

מהטלפון שרוטט מהצעות פוקר בפייסבוק בלבד ... לא מדוייק האמת כי אנחנו מתחמקים מהרבה אנשים כשאנחנו חושבים על זה.

אני והיא , הוא ואני.

אנחנו מתגעגעים לימים בהם המילים שלנו כישפו אנשים זרים , היפנטו זונות צמרת ואנשי עסקים. חדרו עמוק מתחת לבשר של כל אדם בהם נתקלנו.

מתגעגעים לימי הניצוץ.

אנחנו מפחדים מהרקבון המשתלט. 

מפחדים ממה שנאבד בוודאות בזמן הקרוב.

מפחדים שמיליון הקולות שהדהדו בחדרי הנפש , נדמו הם. 

אנחנו מפחדים כי הכל שם בחוץ גדול עלינו , משתנה סביבינו , ואנחנו מפחדים להשאר מפוחדים.

נזרקנו לכאן.

זו התחושה. 

חצי אישה , חצי גבר . יישות מלאת תודעה (?).

אנו בוהים בחלל החדר. מצטמקים בחלל החיצון. מצמצמים תנועה. 

ישנה מודעות ? כמו הדמעות היא מתגלשת פנימה.

בחלומי חלמנו , על השמש הגדולה.

ובעודינו יושבים בתא הטייס של חללית האם , נחרדנו לגלות שאנו גוף ללא יכולת תגובה . נשאבים אל אמא פנימה.

הטמפרטורה המשיכה לעלות , אנו נבלעים באור הצהוב כתום. 

הקפטן פקדה עלינו להפטר מכל נטל . להשליך אל החלל הגדול כל דבר לא שימושי.

ראיתי את מצבורי המזון שלנו שטים להם בשחור הגדול.

ראיתי אלפי חיילים מדרגים נמוכים , נתלים אחד על השני , מחפשים גם במוות הבטוח תקווה.

לא יכולתי לשמוע שום רעש חוץ מאת הלהבות של אמא קוראות לנו בחזרה.