ט"ו באב - חג האהבה,
יום שנראה לי מיועד לעצלנים שלא אוהבים כל השנה,
יום מיותר לאלו שלא זקוקים ליום מיוחד כדי לאהוב.
הרי לא באמת צריך את כל קרנבל המתנות שכולם
מפזרים בכל הרשתות ( אלא אם כן החומרניות שולטת ).
אהבה לא צריכה יום מיוחד, היא קיימת כל השנה,
גם בדברים הכי קטנים ו"טיפשיים" של היום יום,
היא קיימת בכל רגע ורגע מימות השנה.
לאהוב זה לתת לה את חתיכת הבשר
או העוגה היפות יותר
לאהוב זה לתת לה את המעיל
גם כשלך קצת קריר
לאהוב זה לשלוח אותה למקלחת לפניך
גם כשאתה יודע שאין כמעט מים חמים
לאהוב זה לתמוך בה ולחזק אותה
מול כל העולם
גם כשהחברים והמשפחה שלה לא
לאהוב זה ללטף אותה יותר כשהיא חולה
מאשר כשהיא בריאה
לאהוב זה לחבק אותה יותר כשהיא עצובה
מאשר כשהיא שמחה
לאהוב זה לתמוך ולתת לה גיבוי
מבלי לשפוט בכל רגע נתון
לאהוב זה לחזק ולהיות עבורה
יותר כשהיא חלשה מאשר כשהיא חזקה
ואני, יותר מ 37 שנים עברו עד שירדו כל האסימונים,
היו לי אהבות לאורך חיי גדולות יותר ופחות.
תמיד היו הפרדות ומחיצות, בין הזוגיות ה"רגילה"
לבין חיי השליטה על כל המשתמע מכך,
כשהחלו המחיצות והחומות להיסדק ולהתפורר -
נלחמתי, היה לי קשה לקבל את התהליך,
העקרונות, ההרגלים, הדרכים המוטבעות.
חודשים ארוכים של מלחמות פנימיות,
כשהאבן האחרונה בחומה נפלה,
כשהמחיצה האחרונה קרסה,
כבר היה מאוחר מידי
ואז ... האדמה רעדה ...
ללא מחיצות, ללא חומות, ללא הגנות ...
למרות הכל - זכיתי לאהוב ...
( תודה לחברה יקרה על הכותרת ומשפט הסיום )
לפני 10 שנים. 21 ביולי 2013 בשעה 19:34