אושר הוא רגע קטן של חסד

חלום 11.6.2006

ברגע של מודעות אני מוצא את עצמי בתוך אולם גדול של צופים. עיניי עצומות. ככה הם יהיו
רוב החלום. כנראה ישנתי במהלך כל הסרט ועכשיו כבר הסוף. בת זוגתי מדברת אליי, אומרת
לי שפיספתי הכל. היא הייתה מאוכזבת והעירה לי (בעוקצנות של אישה) איך אני מעיז להירדם
במופע כזה. "שחרר את האישה" כך קראו לזה.

אני: "מה פתאום. שמעתי את הכל תוך כדי שינה. עזבי אני מכיר כבר את הסרט אז לא נורא.
אפילו אותך שמעתי כשבכית בסוף. בכלל קצת הגזימו בקשר להפיכתה לקורבן. נכון שכולם היו
נגדה והמשפט היה סתם משפט שדה שלאחריו צלבו אותה ולא היה מגיע לה (כעסו כי המירה
את דתה והתמרדה כנגד אנשים חשובים) אבל היא גם לא הייתה לגמרי תמימה. היא הייתה תככנית.
כל כך הרבה יחסי ציבור עשו לזה שאני זוכר הכל בעל פה.

בת זוגתי הזעיפה פנים. לא ראיתי כי עיניי היו עצומות מעייפות, אך הרגשתי בזה.
אחרי שזה נגמר, היא גררה אותי החוצה מהאולם. נשענתי עליה בחזרה לביתינו.
עיניי היו עדיין עצומות מעייפות.

"איך ראית את ההצגה?" שאלה , "זו פעם ראשונה שמראים אותה".
"לא נכון. כבר ראיתי בעבר".

הלכנו על מרצפות אבן מרעישות כאלה. כל הזמן היה גם רעש
וצעקות מסביב של אנשים, ממש מעצבן. כולם דיברו צרפתית.
היא לא נראתה מוטרדת מזה יותר מדי. לא הבנתי למה.

הייתי עדיין עייף ולא הבנתי למה אני לא מצליח לעמוד ישר וללכת בכוחות עצמי.
ניסיתי להיזכר מתי ראיתי את ההצגה. לא זכרתי מה התאריך של היום.
אני: "תגידי מה התאריך היום?"
היא אמרה לי
אני: "וואלה נכון". משום מה עדיין הרגשתי מוזר.
היא: "79"
חשבתי שהיא שוב פעם מנסה לעקוץ אותי בחינניות.

זו הפעם הראשונה שבה פקחתי קלות את עיניי. הכל היה עדיין מטושטש
ראיתי אנשים רצים ממקום למקום. שוב צעקות. בכלל הנוף היה קצת שונה
ומוזר אבל קצת התעלמתי. ראייתי עוד לא חזרה אליי לגמרי.

אני: "מאמי, ב-79 רק נולדתי...לא יתכן " וחייכתי.
היא: 1879?!
כן אה...

לקח לי כמה שניות ואז עיכלתי את מה שאמרה. זה הקפיץ אותי מהמקום.
ראייתי ישר חזרה אליי כמטה קסם וחזרתי גם לעמוד. הבחנתי במראות סביבי.
אנשים מתלבשים משונה הלכו ברחוב. נשקים של פעם. הכל היה תקופתי כזה.
כמו 1879. גם המרצפות והבתים היו ישנים.

ואז הבנתי..

זה לא היה הצגה מה שראינו. לא מחזה ולא סרט גם כמו שחשבתי.
זו הייתה הוצאה להורג על באמת. באמת העלו על המוקד את הבחורה.

אני לא בתקופה הנכונה ועוד על אדמת צרפת כוסאמק..

התרחקתי קצת ממנה. פתאום הרגשתי מחנק גדול בגרון שאיני יכול לדבר.
היא קלטה את המצוקה שלי וניסתה להתקרב אבל הדפתי אותה.

הרגשתי איך המחנק בגרון גובר אצלי וכל מה שיכולתי להגיד לפני שאיבדתי את קולי היה:
"מה 1879?!?! 2006, 2006"

2006
2006
2006

רגע לפני שזה הסתיים, הסתכלתי על עיניה ונראה היה לי לשנייה
בודדת אחת היא הבינה אותי.
הבינה שאני מ-2006 ונדהמה.

ואז התעוררתי.