אתמול הייתי בבית של סבתי ז"ל. מצד האמא.
היה צריך לתקן משהו אז קפצתי לשם.
מעל לשנתיים שלא הייתי שם. (הדירה מושכרת)
הבעלים של הדירה לא היו. רק הילדים הקטנים נשארו לבדם בבית.
הרהיטים אחרים אבל הבית אותו הבית.
פה הסלון, פה המטבח, החדר שינה, המרפסת.
אותם קירות אילמים שעכשיו החדר מעוצב בהם אחרת.
"אבל אני מזהה אותכם מגילגול קודם, לא תצליחו לשטות בי",
כך רציתי לומר לקירות.
אחרי שסיימתי לתקן
לא ידעתי אם אני רוצה להישאר או ללכת.
מצד אחד לשבת ולספוג את כל הזכרונות, ויש הרבה.
מצד שני זה יותר מדי עומס עבורי, ובשביל מה? הרי דברים לא יחזרו לקדמותם
סבתא שלי לא תחזור והרגעים והשיחות שלי איתה בכל פינה בבית גם הן לא יחזרו.
גם הילדות שלי לא תחזור וזווית הראייה שלי השתנתה ועוד תשתנה שוב ושוב.
להיקשר למשהו או מישהו זה להתרגל אליו. למיקום שלו בחייך וההשפעה שלו עליך
(לטוב ולרע). והבית הזה היה חסר לי ועד אתמול לא ידעתי עד כמה.
וגם היא חסרה. מאוד.
הזמן תמיד רץ
הוא לא עוצר אף פעם.
גם כשאנחנו נחים - הוא רץ.
ולמרות הכל,
הייתה הרגשה טובה לבקר שם שוב.
מוזרה אבל טובה.
אני חושב שההרגשה הטובה קשורה להמשכיות.
רגשות מהעבר נולדים מחדש - דרך אנשים אחרים וחדשים.
ממשיכים הלאה - מי יודע מה יקרה בעתיד.
לפני 17 שנים. 25 ביוני 2007 בשעה 10:17
