לפני שנה. 13 במאי 2022 בשעה 2:19
אני לא יודעת איך הצתת את הרגש הזה אצלי שוב. הוא היה קבור עמוק עמוק תחת חיים שלא רציתי שיהיו לי וחלומות מהקיץ שכבר שכחתי איך חולמים.
אמנם איני גרושה או אלמנה ואין לי את מי להאשים בצבע האפור שבחרתי לעטוף בו את חיי לאחרונה, אמנם לא מבחירה מודעת, אך זאת עדיין הייתה בחירה, ובסופו של דבר צריך להתמודד גם עם עובדה זו.
לא נדרשו יותר מכמה דקות בשביל להבין שיש פה משהו, ׳חשמל באויר׳ הצעירים קוראים לזה, ׳פרפרים בבטן׳ אחותי אומרת, ואני אומרת שנולד רגש. במקרים שונים נולדים רגשות שונים, בדיוק כמו שאנשים שונים מונעים מדחפים שונים. רגש שבוקע מתוך זרע שהוא אנחנו, זרע שחבוי בתוך כל אחד מאיתנו אך לא כולם מספיק אמיצים בשביל להביא תנאים מתאימים לגידולו. לפעמים בדקות ראשונות של ההיכרות נולדת משיכה אינטלקטואלית, לפעמים משיכה פיזית, לפעמים זאת משיכה מוכרת, לפעמים אחת שזרה לנו. אנחנו חווים ריגוש קל שעובר בכל הגוף, גם אם הוא לא מודע, לפחות אני. אני לא יכולה להגיד איזה בדיוק רגש עלה אצלי אבל אני יודעת שהוא היה על ספקטרום הסקרנות והחשש.
למה חשש? איני יודעת, אמנם אתה גבר לא קטן מימדים כלל אך לא מהכיוון הזה הוא הגיע. הוא תפס אותי במפתיע כי אולי פחדתי מהסקרנות של עצמי. בכל שלב בחיים שלי אחרי הבנה שאולי הדרך הרגילה היא לא בשבילי הגבול נמתח כמו גבינה בטוסט טוב. המכה הבאה תהיה יותר כואבת, והיד שתיתן אותה תהיה יותר גדולה ויותר מתוחכמת. כאלה אנחנו הבנות, לפעמים גם כשאת ילדה טובה, בתוך תוכך את מבינה שאת רוצה להיות ילדה טובה באמת רק במצבים נורא ספציפיים, מצבים שהיית מתביישת לספר לחברים.
הייתי אצלך בבית, עשן של ראשים שהפלת גרם לי לחשוב שאולי אתה לא מספיק בוגר אבל בלעתי את הרוק ואמרתי שאיני יכולה לשפוט אותך, על כל גווניך אינך ילד, ראיתי דבר אחד או שניים ומי אני שמחזיקה את הפייסל ביד השנייה תחשוב על אנשים שמעשנים יותר מידי.
הכנת ארוחת ערב, ואני בחנתי אותך מכף רגל ועד ראש מהספה שישבתי עליה, את איך שאתה חותך את הירקות, את איך שאתה זז, את איך שאתה נושם. רציתי רק להסתכל עליך. בנאדם זר שמשקיע ומכין לי ארוחת ערב.
ארוחת ערב שהעדפתי לקבל עם תוספת חלבונים שהייתה חסרה לי מאוד.
דיברנו על הרבה דברים, האקסית שלו, האקס שלי, הכל טרי ומבולבל והבנו שלכל אחד יש רגשות שמעורבבים עדיין עם העבר. לא קל להיות בנאדם. כל אחד שתה את הרעל שלו, שתינו מספיק בשביל לא לזכור דברים שדיברנו עליהם לפני רגע, אבל לפחות היה שווה לצחוק על זה. הבנתי שאני המצחיקה בין שנינו וזה נראה שדווקא אהבת שאני לוקחת פיקוד בשיחות. לא נגעת בי בכלל, אך עם הזמן מלשבת בקצוות מרוחקים של הספה הברכיים שלנו נגעו אחת בשנייה. שמתי לב שהתחלת לחייך יותר, לצחוק יותר, אבל עדיין היית איזה אלף קילומטרים מרוחק ממני בהוויה, גברים על מאדים ונשים על צדק-ככה זה הלך?. אולי אני טועה. אולי זאת הייתה ג׳נטלמניות של פעם שקשה לי להאמין שעדיין קיימת, אולי זאת פשוט סתם דייסה שאתה נושא איתך בראש. אולי.
בכל מקרה, במקרה הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר מאוחר, אמנם הסקרנו והחומרים בדמי השאירו אותי ערה אך הייתה לי עוד נסיעה הביתה ואני לא מישהי שנשארת לישון אצל אנשים בפגישה הראשונה. זה לא עיקרון מוסרי, זאת רק בדיקה עצמית. ואז עם חיוך שיחרט לי בחלק התמים במחי שאלת אם אתה יכול לנשק אותי. אמרתי לך כן? מלמלתי לך כן? היה שם איזה משהו שלא בדיוק הבנתי כי ברגע שזה קרה, זה קרה. הנשיקה הכתה בי ופרץ של חרמנות עבר בי הלוך ושוב הלוך ושוב ורק חיכה לפירצה לצאת. הייתי מיכל בנזין שרק חיכה לגפרור. התנשקנו ארוכות, היו קצת שליחות ידיים, היו התנשפויות חרמנות, הייתה תשוקה, מלא תשוקה, והתחתונים הרטובים שלי יכולים להעיד על זה.
לצערי בחרתי לחשוב בהגיון בזמן הכי לא מתאים ולדגול במשפט ׳בוא נכיר קצת יותר טוב לפני, למרות שממש ממש באלי שתזיין לי את הצורה׳ שכמובן לא אמרתי בקול רם כי אנחנו שני אנשים מתורבתים ואני לא מכירה אותך ומה תחשוב על הילדה הזאת בכלל אחר כך?. נסעתי הביתה. אך זה לא מה שרציתי שיקרה.
רציתי שכבר תוריד לי את החולצה לפני שעה, שתנשק אותי, שתרצה אותי, שיעמוד לך עליי כי אני רוצה אותך באותה מידה. רציתי שתאחוז בשערי ביד אחת ותפתח את חגורת הג׳ינס שלך ביחד השניה ושתוביל אותי לפתוח פה גדול. רציתי שתשאר לשבת על הספה עם רגליים פשוקות וראש שעון על המשענת כשהג׳ינס והתחתונים שלך מרגישים את הרצפה הקרה. ואני הייתי בין רגלייך על ארבע עושה את עבודתי נאמנה. רציתי לענג אותך, לטעום אותך, לחוש אותך. רציתי לרדת לך ולהרטיב אותך עם הלשון שלי לאורך כולך. רציתי להרגיש אותך וזה מה שהכי סיקרן אותי. היית עוזר לי במלאכתי, מכוון אותי בקצב שנעים לך, אוחז את ראשי בשערי ומניעה אותי פנימה והחוצה.
הייתי רוצה לשבת עלייך לאט, להרגיש את החדירה הראשונה עד קצהה. אותי זה תמיד מרגש החיבור הראשוני עם בנאדם אחר, גם אם זאת אינטרקציה מגוונת, גם אם אני קשורה ותלויה באויר. הייתי רוצה לנוע לאט בהתחלה, להבין מה קורה. להסתכל לך בעיניים, להבין ששינינו פה בבועה שיצרנו. ואז קצת להגביר קצב, לאט לאט, וברגע שהייתי שנייה עוצמת עיניים להתענג עלייך היית מנצל את הרגע והופך אותי.
הייתי רוצה שקודם באמת תראה שאתה ג׳נטלמן, מנשק את עורי החשוף, מתחבר אליי. אבל אז הייתי רוצה להרגיש את ידך על צוורי, נאדקת, חוסמת חמצן יקר מערך להגיע למח, הייתי רוצה אותך דוהר מעליי וסותר לי בזמן שהיית מרשה לי לקחת אויר. אבל סותר לי לא בילדותיות או בבעלות של אגו מנופח, אלא סותר לי מהכוונה של מקומי וסקרנות. סקרנות לתגובה שלי אולי?.
הייתי רוצה שתהפוך אותי שוב כשאני אהיה על ארבע על הספה ואתה תעמוד עמידה זקופה וכך תעשה אותי מאחורה. הייתי רוצה שתתענג מטביעת ידך שהשארת על עורי. מהמחשבה שהכחול שישאר מחר ישאיר לי זיכרון יפה.
הייתי רוצה שבזמן שאני אהיה פתוחה לפנייך, לחסדייך ולקצבך, אתה תשים רגל אחת על ראשי כאמירה שהיום אני שלך. רק שלך.
הייתי רוצה שתגמור כמו שלא גמרת בחיים שלך, שיצא לך זרע חם ודביק על כולי. את האמת שפחות אכפת אם תרצה שאשתה אותך או שארגיש אותך על גבי. הייתי רוצה לגמור בעצמי, ואם אפשר כמה פעמים. לפעמים זאת בקשה מוגזמת מידי לבקש.
הייתי רוצה שנלך לישון כשראשי נח על החזה שלך.
הייתי רוצה שנתעורר בבוקר, שתעשה לי קפה של ׳גבר גבר׳ כמו שצחקת עליי, בלי סוכר או חלב.
והייתי רוצה לנסוע לביתי הקט להמשיך בענייני.
—————
איך הגעתי לפה שוב? איך רוצים משהו ששכחת שרצית?
איך ממשיכים מכאן?
התגעגעתי
אולי כדאי להגיד לי ברוכה השבה :)
