כאשר אני מדלגת בזמן
השניות והשעות עוברות להן בלי להרגיש, והערב מגיע
אני עושה צעד וחוצה מהלבן אל השחור
הצד שבו אתה נעלה יותר
"תבקש לנשק את עפר רגלייך,
אך לא אוכל לעשות כך,
כי אני הוא עפר רגלייך,
ואיך אוכל לנשק לעצמי?"
במקום הזה, בזמן הזה, אני רוצה שתהרוס אותי מבפנים
שתמוטט כל חומה וחומה שבניתי במהלך חיי
אני רוצה שמולך יהיה לי האומץ לעמוד חשופה, שמולך יהיה לי האומץ להיות חסרת אונים.
אני יודעת מה עומד מאחורי כל זה
מאחורי כל חומה וחומה כאשר האחת יותר גבוהה מהשנייה
מאחורי כל מגדל שמירה כאשר האחד יותר גדול מהשני
מאחורי כל פרש ופרש המגן עליי כאשר האחד יותר חזק מהשני
אבל בחיי היומיום איני צריכה להתמודד עם זה.
אני רוצה שתכאיב לי, בכל דרך אשר תהיה נכונה לך.
אני רוצה שתפרק אותי לרסיסים קטנים של עצמי, למליוני גרגרי חול של עצמי.
אני רוצה להגיע לשפל העמוק ולמדרגה הכי נמוכה שקיימת.
לשכוח את עצמי ואת המציאות הסובבת אותי ולהרגיש רק את הכאב שאחווה
אתה תהיה כל עולמי ואני אהיה שבורה ואתמסר אליך לחלוטין.
אתה תשאל שאלות שאף פעם לא העזתי לענות עליהם תשובות אמיתיות וכנות,
אתה תלחץ על כל תקודות התורפה שלי, על כל הכאבים והפחדים שלי
ואני אבכה דמעות גדולות ושקטות, אבל דמעות שונות מדמעות שבכיתי עד עצם היום הזה
ואתה תתענג על כל טיפה מלוחה שתרד במורד לחיי.
אני יודעת שבהתחלה אני אתנגד לתהליך אבל אני גם יודעת שלא תשאיר לי ברירה.
ובסופו של דבר אני אגיע לנקודה הרצויה.
אופוריה.
ואז אני אבנה את עצמי מחדש, מהעפר של עצמי, ואתה תעזור לי.
אנחנו נלך לישון
ובבוקר אני אעשה צעד מהשחור ללבן
ותהיה לי חזות קשוחה כמו תמיד אבל אתה תדע ואני אדע
אני אדע שעמוק בפנים, בגרעין שלי, במהות שלי אני השתנתי. אני שונה.
וכך אני אחיה בהרמוניה עם עצמי
עם השחור ועם הלבן.
וכך אני אחיה בהרמוניה איתך
נמאס לי להילחם
----------
מחזירה את הנושן על פני השטח
חשבתי שאוכל להשכיח את רצונותי ותשוקותי ולכן גם עזבתי מכאן
אך מתברר שמשהו שהוא חלק ממך אף פעם לא ישכח
ולכן חזרתי, התגעגעתי
