כי יש ימים שפשוט בא לך לשאוב את כל העולם, כמו שואב אבק ענקי, לשאוב בלי להבדיל, להבחין, למיין, כי יש בך איזה חלל אינסופי שאת מנסה למלא אבל לא מצליחה. ובאלך לצעוק את זה ולבכות את זה ולשבור את זה, רק שהתחושה הזאת תעבור. רק שיגיע היום שבו יהיה שקט. אבל עכשיו אין שקט, ואין לך איך ולאן להוציא את המופרעות הנעצרת שבך, אין לך את מי לקלל עד שלא יהיה עוד אויר בראותייך ואין לך צוק שממנו תוכלי לקפוץ כי זה כבר יותר מידי.
אז את מתנהגת כמו כולם וגועשת, כלכך גועשת מבפנים, כמו הר געש עם מודעות שרק רוצה לפרוץ החוצה ולשרוף את כל אשר בא ליד, לכלות את כל אשר נמצא בדרכך. ופשוט להרוס, הכל. רק שהרעש יפסק.
ואת מבינה שאת רק צריכה שהוא יבוא, ויעיף לך איזו סטירה שלא תשכחי כל ימי חייך, שיוציא ממך את כל השדים האלה שמצאו בך בית ועכשיו חוגגים ללא זמן. שיבוא ויעזור לך לקום מתוך עצמך, שינגב את האודם שנמרח. שרק ילחש את המילים הנכונות באוזנך שהכל ידום מסביבך. שתביני שרק את והוא בבועה שהוא יצר עבורכם אפילו בלי להתכוון. והוא ינקה אותך מהאבק של עצמך. רק בשביל שיוכל ללכלך אותך איך שמתאים לו.
גם הימים האלה בסוף עוברים, צריך רק לתת להם זמן...)