הייתי בת 10 כשחזרנו מטיול שנתי וחיכיתי עם המורה לכיתה שאבא שלי יאסוף אותי.
כל הילדים כבר נאספו ורק אני והמורה נשארנו במגרש החנייה.
היא התבוננה בעצבנות על השעון.
לא ידעתי מה להגיד לה.
זה לא פעם ראשונה שזה קרה.
היה לי קר והייתי עייפה ורציתי הביתה.
כשהתקשרתי לאמא שלי שוב היא אמרה לי שהיא לא יודעת איפה הוא ושאולי אני אקח מונית והיא תשלם כשאגיע הביתה.
כמה דקות לאחר מכן סוף סוף הוא בא. והוא היה עצבני וחסר סבלנות.
בכל זאת חייכתי אליו ואמרתי לו שלום בנימוס.
אפילו אמרתי לו שהיה נחמד כשהוא שאל מתוך חובה איך היה הטיול ואז הגביר את הרדיו.
ככה זה תמיד. אני חוזרת לאותה אחת שנשארת אחרונה, שעושים לה טובה שדואגים לה.
שהנוכחות שלה רצויה רק כשהיא נחמדה ומחייכת ומנומסת.
נוחה למשתמש.
אז בסדר. אני אמצא עם מי לשחק. משחקים זה קל. כאב זה קל.
הנה הגוף שלי, הנה הוא פה. שק עור שעוטף שרירים ועצמות.
ואנדרופינים מכאב זה אפרודיזיאק ממכר סהכ.
אבל לבטוח במישהו? להיות תלויה בו? להיות צריכה אותו?
מזל שרוב ה"שולטים" פה הם בשביל המשחק.
כל כך מזל. כל כך חבל.
הנה אני עומדת לפני שיחת "יחסינו לאן".
ואני כבר בונה את החומות. כבר מתבצרת.
אני הולכת לדבר עם גבירתי, אבל האמת היא שיש לי עוד אחת. מלכה.
בתוך תוכי חיה המלכה הכי מרושעת.
זו שמזכירה לי שאין לי למה לקוות.
שצוחקת וצוחקת ומזכירה לי שאני גם צריכה לצחוק על עצמי,
שבכלל חשבתי שמשהו ישתנה, שמישהו באמת ירצה לדאוג לי.
מצחיק, מרסי.
בדיחה טובה.
זה בסדר. אני אצחק על עצמי ואמשיך הלאה.
כי בסופו של יום אותה מלכה מרושעת גם מנחמת
לפחות יש לך את עצמך.
ולשם אף אחד לא יגיע.
כי אני לא מרשה.
